יום שני, 6 בפברואר 2017

חינוך למצוינות



נורא לא אופנתי להגיד 'חינוך למצוינות' בימנו. אולי אצל הורים מרוסיה זה בסדר, אבל הצברים המקומיים לא אוהבים להגיד שהם דורשים מהילדים. הסיסמה של רובנו היא לרוב- שיהיו מאושרים ובריאים. שזה סבבה, אבל בסיסי.
כשאני הייתי ילדה, בין כיתה ב' לג', עברנו לחיפה. רגע לפני שאמא שלי רשמה אותי לבית ספר ממלכתי, היא פגשה חברה שהחליטה לרשום את בנה, בן גילי, לבית הספר הראלי העברי בחיפה. אימא שלי הלכה, התרשמה, שמעה הרצאה שלמה מהנהלת בית הספר שחרטו על דגלם, מעבר ל'הצנע לכת' גם את המילים 'חינוך למצוינות'. באמצע החופש הגדול לקחו אותי לבחינות קבלה לבית הספר אותן, אימא שלי אוהבת לספר, עברתי בהצטיינות יתרה. וכמו שאני אוהבת לספר- זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה הצטיינתי בבית הספר. כן, למדתי בבית ספר הראלי ויש לי משם לא מעט זכרונות נהדרים וללא ספק ישנו איזה בסיס כלשהו שהקנו לי שם שאולי יותר עשיר ומלא מבתי ספר אחרים, אבל לא חינכו אותי למצוינות. אם יש משהו שלא הייתי בבית ספר, זה מצוינת. איפה אני ואיפה מצוינת, בכלל לא ידעתי מה זה אומר, איך זה נראה ובטח לא איך מגיעים לשם.
עם זאת, וזה אולי ישמע מצחיק, אני בעד מצוינות. אני חושבת שמצוינות היא יכולת כמו כל יכולת- יש אנשים שזה בא להם טבעי ויש כאלה שצריכים ללמוד איך עושים את זה. אותי לא לימדו וזה לא בא לי טבעי. מצוינת אקדמאית אני כבר לא אהיה, אבל היום, כאימא, אני יכולה לראות על הילדים שלי בדיוק את הנקודות שחוזרות על עצמן אצלם. בדיוק את המקומות בהם הם יכולים ליפול או אני כהורה יכולה ליפול ואני שואלת את עצמי- מה לעשות. אני לא תמיד יודעת. מה לעשות כשהבן שלי אומר שאין שיעורים היום, כשברור שיש? או שאחרי 4 דקות בחדר הוא "סיים" ללמוד למבחן, או שלא בא לו לנגן היום, או שהספר משעמם. היום הגישה היא - אי אפשר בכוח. קודם כל, אפשר. לא רצוי אולי, אבל אפשר. יש הורים שאומרים שלימודים זה לא הכל בחיים, נכון זה לא, כבר הבנו את הקטע עם בריאים ומאושרים, אבל לילדה כמוני, שלא היתה טובה בלימודים, התחושה הזו תלווה אותה לאורך כל החיים וחבל.
זה עניין של גישה הורית. כמו שלא אתן לילד שלי להיות שמן, כי זו חוויה מיותרת והרגלים רעים, לא אתן לילד שלי להיכשל בבית הספר, יותר מזה, הוא יצליח.

החשיבות שיש להצלחה היא הרבה מעבר להישג עצמו, שבפני עצמו כמעט חסר משמעות בעיני. המשמעות של ההצלחה היא מה שזה- הצלחה, חיזוק חיובי של 'אני טוב בזה, היי אני טוב בהרבה דברים!', עניין של ביטחון עצמי, זה הכל. אני לא מחפשת או מצפה מהילדים להיות הכי טובים בעולם, לא מעניין אותי, רק הכי טוב שלהם. לנו כמבוגרים יותר קל לחזק את הביטחון העצמי שלנו בעזרת חכמה וניסיון של שנים וגם לא תמיד. אצל ילד הכל יותר שחור או לבן- הצלחתי-אני טוב. נכשלתי-אני גרוע. אז שיצליח. גם אם ניתן לילדים אלף פרסים ותעודות השתתפות, הם יודעים לזהות מי הצליח, לא מעניינת אותם תעודת ההשתתפות.
בעיני חשוב שהילדים יצליחו כתוצאה מעבודה קשה ולא הצלחה מקרית. כשהייתי ילדה, אבא שלי אמר לי 'מעניין אותי התוצאה, לא איך הגעת לשם'. זה אולי טוב לעולם העסקים ממנו הוא בא, אבל לי מה שחשוב, כלומר החלק ה"חינוכי" ב'חינוך למצוינות', זה איך הגעת לשם. רחוק רחוק מאחור נמצא ה'לאן הגעת'.
עבודה קשה עבודה קשה עבודה קשה זו המנטרה. אי אפשר לברוח ממנה. אבל שוב, לא בכוח, לא כמו רובוט שסתם עושה בלי להבין למה, כדי לעבוד קשה חייבים להבין בעצמות למה עושים את זה אחרת זה עינוי חסר תכלית. גם אם אעיר את הילדים שלי באמצע הלילה, הם ידעו לדקלם ש'הדרך הקשה היא הדרך הקלה'. אין יום שאני לא חוזרת ואומרת שמי שעושה מה שצריך בלי לחפף, דרכו בסופו של דבר תהיה הרבה יותר קלה מזה שמנסה לעגל פינות ולא לעשות דברים עד הסוף.
שלא יהיה ספק בכלל, אני הייתי ממעגלי הפינות. לגמרי חוני המעגל.
לעבודה קשה יש משמעות מעבר לקושי. אני מוצאת בה משהו מדיטטיבי. כשאתה מתאמץ ומשקיע ועושה משהו מיליון פעם, זה מרגיש אחרת לגמרי מלחפף. אתה פתאום שם לב לדקויות שלא היית רואה בחיים אם לא היית מתרכז באותה פעולה שוב ושוב. זה בכל דבר, בכל תחום בחיים.
למשל, לי יש נטייה לקרוא ספרים שאני אוהבת הרבה יותר מפעם אחת. קריאה שניה שלישית וחמישית, שונות לחלוטין מקריאה ראשונה. כאילו אני קוראת שני ספרים שונים לגמרי. יש ספרים שאני מזהה כלבבי אבל בקריאה ראשונה קוראת כמעט רק את העלילה, בקריאה שניה מתחיל לעלות הקסם אבל עדיין קשה לשים עליו את האצבע, בקריאה שלישית פתאום הקצב של הכתיבה מובן לי והמשפטים כאילו מחולקים עם מטרונום, אני מוצאת את עצמי פתאום מחייכת, אני שומעת מבנה הכתיבה. בקריאה רביעית אני כבר יודעת להגיד בדיוק איזה דברים קרו לסופר באופן אישי ואיזה הם פרי דימיון. 'אי אפשר לדעת את זה' אתם חושבים לעצמכם. בטח שאפשר, בקריאה רביעית.
אחת מהיצירות שהבן שלי מנגן היא הסונטה הראשונה של בטהובן. הוא מנגן אותה יותר משנה. את התווים הוא למד בעפ תוך חודש. זה לא אומר שאחרי חודש הוא יודע לנגן אותה. אחרי חודש אין עוד רגש, אין הבנה, אין דינמיקה, זה סתם כמו לקרוא 'דנה קמה דנה נמה', זה נשמע כמו שום דבר. היום כשהוא מנגן אותה, אחרי מאות פעמים שניגן אותה, זה נשמע מצוין. ועדיין, רחוק מלהיות מושלם. עבודה קשה גורמת לעומל להרגיש קרבה אינטימית עם מה שהוא עושה. מתחיל לראות דברים שהיו לגמרי נעלמים ממנו קודם. עין מיומנת תדע להבדיל בין תוצר מצוין של עבודה קשה וליטוש אינסופי והבנה עמוקה לבין משהו שמישהו נתן עליו את הדעת כדרך אגב. לכל אחד מאיתנו יש תחום כזה שאנחנו יודעים לזהות את ההבדל בין מצוין לחובב. כל אחד מאיתנו יודע להעריך את המאמץ שנעשה ואין נפלא מזה. אני יכולה לראות תחרות רכיבה על סוסים ולהיות על הריצפה מעולפת מהמיומנות של הרוכב, ואדם אחר שעומד על ידי ולא מבין כלום, יכול להגיד 'מה זה, הוא רק יושב, הסוס עושה את כל העבודה'.
אין תענוג גדול יותר מלהכיר ולהבין משהו לעומק, לכן אני לא נותנת לילדים שלי לחפף. בלא נותנת זה אומר שאני צריכה לעשות קצת יותר מלצרוח מהמטבח לילד שיושב עם הטלפון בחדר-"לא יכול להיות שאין שיעורים! לך תכין שיעורים!". לפעמים זה כל הכוח שיש לי וזה כל מה שאני עושה. ברור שבמקרה הזה הוא לא עוזב את הטלפון ולא עושה שום דבר. כשיש לי כוח אני מזיזה את התחת שלי והולכת אליו. אין מנוס מלשבת עם הילד המחפף לקחת אותו ביד ולהראות לו את הדרך. אני מאמינה שאחרי שלקחת לו את היד פעם, פעמיים, מאה, מאתיים, הוא ידע את הדרך לבד. נורא חשוב לתת את הדעת על מה שמים את הדגש, את מה בדיוק אנחנו רוצים לחזק. כשאני למדתי בראלי, המערכת לא הצליחה להעביר לי את החשיבות של הלמידה, בטח לא של המאמץ. לפני כמה ימים הלכתי עם הבן שלי ליום פתוח בראלי לבדוק אופציות לשנה הבאה, לראות אם התחדש שם משהו. בכניסה על הקיר היה שם ציטוט שתלוי אצלי בחדר כבר שנים. הוא אחד האהובים עלי, בטח האהוב עלי ביותר כשזה נוגע לחינוך. הסתכלתי על הקיר וחשבתי לעצמי- יפה, עכשיו נזכרתם?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...