יום שני, 9 בינואר 2017

הקטע שלי עם ספרים

שוב שלום. איזה קטע שאני פה, זה קורע אותי. למי שפיספס אתמול, חזרתי אחרי שנים של גלות.
הפוסט הזה הוא אחד מסדרה של פוסטים שיצוצו מידי פעם בעלי הכותרת המאוד מקורית- 'הקטע שלי עם...'.
כולנו אוהבים כל מיני  דברים על בסיס יומיומי וגם אם הנושאים המסוימים שלי לא זהים לנושאים המסוימים שלכם, אני חושבת שכולם יכולים להתחבר לנחמה והאהבה שיש למשהו בחיים שהוא לא בעל-ילדים-משפחה .
בסימן החורף, גשמי הברכה, שמיכות הפוך והשוקו החם, נדבר היום על ספרים.
אוי כמה אני אוהבת ספרים. אני חושבת שהם קסם. אמיתי, מהסוג של הוגוורטס. מדובר בעצם בסימנים על דף, שלא כל אחד יכול להבין, המתאגדים לרעיונות של מישהו אחר, שאני לא מכירה, אבל גורמים לי להרגיש כאילו אני כן. איך זה יכול להיות? קסם.
 כשאני הולכת לקנות חולצה בקניון, ובחולצה אני מתכוונת לעוד בקוגן שבן ה-6 שלי הצליח לסחוט ממני, איכשהו אמצא את עצמי קודם בחנות הספרים. ומיד אחר כך, בחנות הספרים השניה באותו קניון. התחושה שאני מקבלת בכניסה לחנות ספרים, אולי זהה לתחושה שאנשים אחרים מרגישים בספא. אני רואה את זה גם על הילדים שלי, הם מפסיקים לקפצץ, מפסיקים לשאול לאן הולכים אחר כך, נכנסים איתי ויודעים שיקח זמן עד שנצא משם. אז גם הם מסתובבים, גם הם מלטפים את הספרים, פותחים סוגרים, לוקחים להם ספר, מתיישבים לקרוא. הם גם יודעים, שספרים, כמו ירקות, אמא מרשה כמה שרוצים.

 בחמש השנים האחרונות הקריאה שלי על טורבו. אני קוראת בין ספר לשלושה בשבוע.
כשהילדים היו קטנים ונודניקים, קראתי בעיקר באמצע הלילה- את האריזה של הנורופן כדי לדעת כמה לתת.
אחרי שפחות או יותר הבנתי כמה, קיללתי את האים-אמא של הדפקט שהמציא את הבקבוקון המעצבן הזה שאם לא זכרת להכניס את המזרק הכתום חזרה לקופסא בסבב החולי הקודם, שהיה שבוע קודם, ברור., את אבודה! אין שום סיכוי שבעולם שתמצאי אותו שוב ואז את מתחילה לנער וללחוץ את הבקבוק ההזוי הזה שכנראה עשוי מפלסטיק טיטניום של נאס"א כי הוא לא נלחץ החרא, לתוך פאקינג כפית עם תינוק על המותן שמכופף את הגוף הצידה ממך, כי אין סיכוי שהוא מכניס את הכפית הזו לפה, תוך כדי שהוא צורח כי יש לו גם חום והפאקינג נורופן נשפך מהפאקינג כפית ואת שותלת את התינוק על השיש והוא צורח ואת נשענת לו על הרגליים כדי שלא יפול נוסף לכל, זה מה שחסר לך. לפני שאת נותנת, את שמה לב שאי אפשר לתת ככה, כי יש לו מלא נזלת ואת עם הכפית הדוחה ביד ולא יודעת איפה להניח אותה עד שתביאי מגבון כי משום מה בהגיון ההזוי של אמצא הלילה, כפית מרוחת נורופן לא שמים במגע ישיר עם השיש, הוא יתלכלך...
אז לא, עד לפני חמש שנים, לא יצא לי ממש לקרוא.
אבל עכשיו הכל טוב, עכשיו יש זמן בלי סוף. כולם גדולים, הכל יותר פשוט. מי שלא רוצה לקחת תרופה יכול לתת לי את הטלפון שלו. מי שצועק על אח שלו, יתן לי את הטלפון שלו. גאוני הטלפון הזה, הכלי החינוכי היעיל ביותר בארגז הכלים שלי. מכון אדלר מיותר לחלוטין. כל מה שצריך, זה לקנות לילד טלפון ואז לאיים עליו שנקח אותו בחזרה אם לא יעשה מה שאנחנו אומרים. אם בכל זאת הילדים דורשים את תשומת ליבי בשעות אחר הצהריים, אני פותרת את זה ב-"סיימת שיעורים? או, החדר שלך מסודר?" זה בדרך כלל גורם להם לחשוב פעמיים אם הם באמת זקוקים לי כרגע.

אין ממש מאפיינים לספרים שאני אוהבת, אני קוראת כל ז'אנר, אולי חוץ מזומבים, מה הקטע עם זומבים לעולם לא אבין. אבל חוץ מזה אני אוהבת הכל- ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, רומנים, ספרי עיון, הומור, מתח, פנטסיה, ספרי נוער. הכל. כמובן שבתוך הז'אנרים אני יכולה להצביע על קווים משותפים שעושים לי את זה, אבל יותר קל לי לחשוב על ה-סיבה בגללה אפסיק ספר באמצע- יש ספרים שמונעים רק ע"י עלילה, אין כלום בין השורות, ספרים שאני לא מבינה מה הסיבה שהניעה את הסופר לכתוב את מה שכתב וכמובן אם הכתיבה עצמה גרועה, בעיני.
אין לי בעיה לעזוב ספר באמצע מצד אחד, החיים קצרים מידי ואין מבחן בסוף. מצד שני, אני יכולה לקרוא את אותו ספר שוב ושוב אם אני אוהבת אותו. לא משנה כמה פעמים קראתי ספר, ויש ספרים שקראתי יותר מעשר פעמים, אני תמיד מגלה משהו חדש, עוד פנינה, עוד עונג. מעבר לזה, יש המון נחמה בקריאה חוזרת של ספר אהוב, כמו לאכול פסטה, או לחם, או שוקולד, או פאד-תאי של ג'ירף (גוד אני רעבה...של מי היה רעיון הדבילי 'לאכול יותר בריא ב2017'??)

הקטע עם האנגלית.
אנשים קרובים אלי, וגם חברים שלי בפייסבוק, יודעים שאני קוראת באנגלית מאחר ואני לרוב מפרסמת שם תמונה ושתי מילים על ספר שבדיוק סיימתי. אני קוראת באנגלית למרות שזו אינה שפת אימי ולמרות שמעולם לא גרתי בארץ דוברת אנגלית. כששואלים אותי למה באנגלית, התשובה הראשונה שעולה לי בראש- כי עברית אני כבר יודעת.
אם היו קוראים לכם זיגמונד, והייתם מכירים את המשפחה שלי, הייתם אולי מציעים שזה בגלל אבא שלי. אבא שלי רואה חדשות או ספורט לרוב לא בעברית, אלא באיטלקית או בגרמנית רק כדי ללמוד עוד משהו. למידה פאסיבית בזמן שהוא נהנה ממשהו שהיה עושה גם ככה.
לא יודעת אם זו הסיבה. אני פשוט מאוד אוהבת את השפה, היא מאוד עשירה ונראה לפעמים שסופרים מלהטטים איתה בצורה כל כך מהפנטת, כזו שלא זוכרת שחוויתי עם ספר בעברית. לכן אני גם לא ממליצה על ספרים שאהבתי באנגלית לחברים שיקראו בעברית. זו בעיני חוויה אחרת לקרוא ספר מתורגם או בשפת המקור. האנגלית שלי תמיד היתה טובה, כי תמיד אהבתי אותה, זה הסידור הנחמד שיש לנו עם דברים שאוהבים. ובתמיד, אני מתכוונת מאז שסיינפלד עלה לשידור כשהייתי בת 15. עם זאת, מיותר לציין שהאנגלית שלי נתנה קפיצה מטאורית בחמש השנים האחרונות בזכות קריאה אינטנסיבית/אובססיבית. אז אם בא לכן לחזק את האנגלית, יותר מממליצה לקרוא באנגלית. (מי שרוצה המלצות על ספרים נחמדים וזורמים להתחלה, מוזמנת לכתוב לי מייל)

אני נורא בעד לקרוא, לא משנה אם בעברית או אנגלית. כשנכנסים לשגרת קריאה מתחילים להרגיש טוב עם עצמנו, בדיוק כמו כשהולכים לחדר כושר. אף פעם לא מצטערים שעשינו את זה. בדיוק כמו שאני מתייחסת לספורט, כך אני מתייחסת לקריאה שלי- לא צריך להיות אלופי עולם, לא צריך לקפוץ מעל הפופיק, כי אז אין סיכוי להתמיד. עמוס עוז ווירג'ינה וולף לא מדליקים את כולם. אין טעם לבחור בספר שהיית רוצה להאמין שתקראי ואין סיכוי במציאות שלא תרדמי בעמוד הראשון ותחשבי לעצמך שזה לא בשבילך, לקרוא. אין דבר כזה, כל אחד יכול להנות מקריאה, רק צריך למצוא את הספר המתאים. לקרוא רק מה שבא, רק מה שמתחשק, רק מה שמגניב, מעורר, נותן השראה מעשיר או מנחם. 'מנחם',מה יהיה? המילה הזו ישר מקפיצה לי תמונה של פסטה למוח. אלך להכין תה ירוק עם לימון.

                                                                          ------

מצרפת קצת תמונות מחווית הספרים שהיתה לי בנסיעה ללונדון לפני חודש. (כן, עם כל הכבוד למלכה ולביג בן, נסעתי ללונדון בעיקר בשביל חמישה ימים של שכרון-ספרים.)


אין לכם מושג איזו שמחה אחזה בי למראה המשפט הזה כשנכנסתי לחנות. במבט מסביב ראיתי חמש קומות. חמש! (אפילו לזארה אין חמש קומות!) רק ספרים, פינות ישיבה, אנשים מדברים בשקט, קישוטים מהממים של חג המולד בכל החנות. אין משמח מזה.
אפשר לראות את בעלי שיורד במדרגות ואת הגברת בפינה אני לא מכירה, אבל תודו שגם היא נראת מאושרת להיות שם.

איזה יופי. איפה שי?


מה יש בחנויות ספרים שנותן את ההרגשה הקסומה הזו, אני באמת לא יודעת.
אם תשאלו את בעלי גררתי אותו למאות חנויות ספר. הוא כמובן משקר, לא יותר מ10, 15 גג.


וכמובן שרשת הספרים שהכי אהבתי בלונדון, זו עם האוירה הכי קסומה, שמה את
השלט המקסים הזה מחוץ לחנות.


נ.ב., שאלה מנהלית- מתי נחמד יותר שאפרסם את הפוסטים, עם הקפה של הבוקר או התה של הערב?








Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...