יום רביעי, 25 בינואר 2017

ילדות רעות

אני יושבת עכשיו ומסתכלת על הכותרת של הפוסט ותוהה ביני לבין עצמי אם היא הוגנת, הרי מדובר בילדים. באותה מידה יכולתי לקרוא לפוסט 'ביריונות'...לא יודעת, נראה איך ארגיש בסוף הפוסט הזה.
יש לי ילד בכיתה ד'. זה לא ילד, זו נשמה טהורה שלא תפגע בזבוב. 'חיים שלי בלב' אני קוראת לו. אין דברים כאלה, ילד טוב, חבר טוב, חתיך הורס, אוהב לנגן בכינור כמו שאוהב את הפלייסטיישן. בקיצור, תודה אלוהים תודה שזכיתי בילד שכזה.
את הפרח הזה אני שולחת מידי יום למערכת החינוך, שילמדו אותו חשבון אנגלית והיסטוריה ואם לא קשה להם, עד שעת הצהריים בה אני באה לאסוף אותו, שישאר שלם בגופו ובנפשו.
מתחילת השנה, מסתבר, הילד שלי חווה ביריונות לשמה. לא מהחברים הבנים, אף אחד לא מאיים עליו שיתן את כסף ארוחת הצהריים שלו או שיפוצץ אותו כמו שרואים בסרטים האמריקאים, בנשמה של הבן שלי פוגעת חבורה של 4 בנות באופן שיטתי. קבוצה של בנות מהכיתה, החליטה שזה מן קטע כזה להחליט שהבן שלי מגעיל. פשוט מגעיל. למה? ככה. וכל מי שמתקרבת אליו, או רואה אותו, דואגת להגיד "איכסוש, אל תתקרב אלי" בכל הזדמנות.
כשהיה תרגיל ירידה למקלטים, הבנות רבו בניהם מי לא תשב לידו במקלט. כל אחת דחפה את השניה כשהיא מתגלגלת מצחוק שהיא זאת שתשב ליד איכסוש המגעיל. איך אני יודעת מזה? לא ממנו. ילדה בכיתה של הבן הגדול שהיתה תורנית, ראתה את זה וסיפרה לאחיו.
שניה, כבר חוזרת, הולכת לתת כמה אגרופים לכרית.
כן, חזרתי.
בהפסקות אחיו הגדול קלט איך הבנות לוחשות לאחיו דברי שנאה באוזן והוא עף עליהן וצעק עליהן ורדף אחריהן, אבל הן ברחו, עדר מצחקק ומתגלגל, בזמן שהבן שלי מחזיק את הדמעות. איך אני יודעת את זה? לא ממנו, אחיו סיפר לי.
בפעם אחרת, אחיו הגדול מצא אותו בוכה בשירותים של הבנים, כי לשם הן לא יכולות להכנס.
איפה אנחנו אתם שואלים? שאלה מצוינת. איך אפשר לדעת אם הילד חש בושה שהוא היחיד מכל הבנים בכיתה שזה קורה לו? הוא לא סיפר שום דבר. הוא התבייש. לפני חודשיים אחיו הגדול סיפר לנו על מקרי הלעג ואנחנו כמובן יצרנו קשר עם המחנכת שהבטיחה לטפל בעניין.

אתמול הקש שבר את הילד שלי. אתמול היתה פעולה בצופים, הוא מת על הצופים. משום מה החליטו לעשות פעולה משותפת בנים בנות. באחת הפעילויות היו צריכים להחזיק ידיים והבנות שוב התחילו לדחוף אחת את השניה מי תהיה זו שתחזיק ידיים לאיכסוש המגעיל. הבן שלי פרץ בבכי, המדריכה ניסתה להבין מה קרה, הוא התבייש להגיד.
אבא שלו בא לאסוף אותו וראה שהילד גמור, מחוק. בשידול ודיבוב הצליח להבין מה קרה. ואז בעלי איבד את זה. עף. פקעת עצבים מטורפת. שמישהו יגרום לילד שלו כזה עלבון?? איפה נשמע דבר כזה? עכשיו הוא רוצה את הטלפונים של כל ההורים, עכשיו! למחנכת מותר להתקשר החל מ20:00 בערב. הצופים נגמרו ב19:00, הוא כבר היה בעיצומה של שיחה איתה ב19:10, מאבד את העשתונות והצפון. לא, בגורים שלנו לא יפגעו.
המחנכת אמרה שתגיב בחומרה היום בבית הספר ושהיא מבקשת שבשלב זה לא ניצור קשר עם ההורים של הבנות בעצמנו. בעלי, שמבחינתו כבר היה עם המפתחות של האוטו ביד לנסוע לבתים של הבנות האלה, הסכים לתת לה הזדמנות חד פעמית לטפל בזה היום בבית הספר, לפני שאנחנו לוקחים את המושכות לידיים.
סתם כדי שתקבלו תמונה, אספר לכם איך נראה הערב שלנו אתמול אחרי שהילד חזר עם נפש פגועה מהצופים. הוא עלה לחדר שלו ונשכב על המיטה ואמר לי שהוא לא מבין למה הן ממשיכות לקרוא לו מגעיל, שהוא כבר השתפר, שהוא מתאמץ לא להיות מגעיל יותר. חשבתי שאני לא שומעת טוב.
מסתבר שכשהלב שלי נשבר, אני מתחילה לצעוק.
אז התחלתי לצעוק - 'מגעיל??? אתה השתגעת?? אתה אף פעם בחיים שלך לא היית מגעיל!!! אתה בחיים שלך לא יכול להיות מגעיל!! אין כזה דבר מגעיל!! שאני לא אשמע את המילה הזו!! אין לך במה להשתפר!! אתם הילד הכי מקסים! הכי מדהים בעולם!!! בעולם אתה שומע????'
הוא עשה כן עם הראש דרך הדמעות.
'אין ילדים כמוך אתה מבין!?! , הלוואי שלכל ההורים בעולם ולכל האחים בעולם היה ילד כמוך! אתה מתנה אתה שומע?? פרס!! אני ואבא וסבא וסבתא והאחים שלך זכינו בפרס הכי גדול שיכול להיות, הילד הכי הכי הכי מדהים בעולם!! אתה מבין???', הוא עשה כן עם הראש דרך הדמעות.
'ועכשיו תספר לי על עוד מקרים שקרו לך, כי אני רוצה לדעת על כולם!!' "אבל זה קורה כל יום אמא, אני לא זוכר..."
הילד שלי מרגיש כל יום מגעיל בבית ספר והוא בראש שלו, ניסה להשתפר, לא להיות מגעיל.
כבר חוזרת, הולכת לחבוט את הכרית בקיר.
כן,חזרתי.
אחרי שחשבתי שאני משתגעת וכבר לא ידעתי מה להגיד כך שיכנס טוב טוב טוב לראש שלו שהוא אוצר! אוצר! הסברתי לו מה הולך להיות ושזה לא יעבור בשתיקה, שאי אפשר לשתוק על זה, שאין סיכוי שנשתוק על זה. האדמה תרעד.
הוא עשה כן עם הראש.
הוא הלך לישון, נרדם. אני לא עצמתי עין.
בבוקר כשקם שאל אולי נשכח מזה, לא משנה, לא צריך להגיד. אחרי שנישקתי אותו חמישים פעם הסברתי שתמיד צריך להגיד, תמיד תמיד תמיד. אמא ואבא יעשו הכל!! כדי שהוא ירגיש טוב ונעים בכל מקום בו הוא נמצא.
הוא חזר מבית ספר, קיבלתי מכתב מהמורה שהעניין טופל ברצינות ובחומרה. דיברו עם הכיתה בזמן שהוא לא היה בכיתה- המנהלת נכנסה והסבירה את חומרת העניין, מי הילדות ומה הן עשו בדיוק, הסבירה שעוד פעם כזו וזה ידווח למשרד החינוך. הבנות המתעללות כתבו לו מכתבי התנצלות ובקשו ממנו סליחה באופן אישי. הוא אמר להן תודה.
אני אמשיך לעקוב. אני תמיד אהיה שם, כמה צעדים אחורה, בצל, הן לא תוכלנה לראות אותי, גם הוא לא. אבל אני אהיה שם, מחכה, מוכנה בהיכון לזנק על מי שרק תעיז.

זהו, זאת בריונות. אבל זו לא הכותרת של הפוסט מאחר וגם אני הייתי ילדה וגם סביבי היו ילדים, אני לא זוכרת אף אחד מתנהג ככה או קרוב לזה. אל תגידו לי - זה רק ילדים, הם לא מבינים, אני הבנתי טוב מאוד רגשות של האחר בגיל הזה.
קבוצה של 4 בנות, רואה לו בעיניים כמה היא פוגעת בו, רואה שהן דומעות, שהוא בורח לשירותים ובוכה, והן מצחקקות? לא, אני לא אשנה את הכותרת של הפוסט, היא נראת לי הולמת אותן ביותר, שישאו אותה.











4 תגובות:

  1. כואב הלב, תודה ששיתפת. אני חושבת שהכי חשוב ללמוד מזה ולהעביר לילדים מסר שיש אוזן קשבת שלא ישארו לבד עם העומס, שהכל פתיר אם רק מדברים. זה נזק שנשאר שנים, אני יודעת מניסיון אישי:(

    השבמחק
  2. גם הילדה שלי, בת 8 סובלת מהצקות של 2 בנות מהכיתה, שגם מסיתות אחרים נגדה. והיא ילדה כל כך מדהימה, כל כך אופטימית, אפילו כשהיא נפגעת עד עמקי נשמתה העדינה, היא שומרת על חיוך ועל עוצמה, שאני לא מבינה מאיפה יש לה כזו.
    אכן טיפלנו בעניין, מול המורה, מול ההורים, וזה קצת השתפר, אבל את הרוע עדיין רואים. הוא שם. הוא בטח מבצבץ כשאף מבוגר לא מסתכל.
    ואחד הדברים שלימדתי אותה, מגיל מאד צעיר - להתעלם. עד כמה שאפשר. לא להתייחס, זה אוויר מבחינתנו. כי כל תגובה, של כעס, עלבון, בכי - רק מחזקת את אותם ילדים שמחפשים לעשות רע. הם מרגישים שזה מצליח להם.
    ואז לימדתי אותה לצחוק על זה. לצחוק עליהם, על ההתנהגות הדבילית שלהם, על זה שהם מכרכרים ויוצאים מגדרם כדי להעליב אותה, או להציק, והיא בכלל לא שמה עליהם.
    לפעמים זה עוזר, לפעמים לא. אבל אני רואה דבר אחד ברור. מול כל הקשיים האלה, מול חוסר אונים שאנו מרגישים לנוכח ילדות רעות, צומחת לי ילדה חזקה, נחושה, עוצמתית, שאני מעריצה אותה ממש. והיא יודעת שתמיד, אבל תמיד, היא תספר לי כל דבר, הכי קטן, שמפריע לה, ותמיד אתמוך ואעזור לה בכל מה שאפשר (גם אם זה לתת לה כלים להתמודד בעצמה)

    השבמחק
  3. תשמעי: אני מגיע לכאן על תקן של משבית שמחות, מתנצל מראש..
    אני משער שכתבת את זה לאחר שסיפרת את זה לכל העולם ואשתו (חברות, אחיות, קולגות; ונכתב מטעמי נוחות בנקבה אך מופנה לכולם), ולבסוף העלית פוסט כי בשביל זה יש בלוגים בעולם (אני מסתפק במדור התגובות - שבדיוק לאותה מטרה תקוע שם למטה).

    גם לי יש ילדים, ליתר דיוק ילדתיים.. לפני שנים, כשאחת מהן הייתה עדיין בגן, הגיע אלי במקרה טלפון מאמא של ילד שטענה שמציקים לו, ושגם יד בתי הייתה במעל. נערך בירור בארבע עיניים איתה שממנו הבנתי איכשהו שקרה משהו שכך או אחרת מתקשר למה שאותה אמא סיפרה, ופלוני אמר מה שאמר, ואלמונית ענתה מה שענתה, והבת שלי "רק..". מייד הבהרתי שאין "רק" וש-"לא בא בחשבון" וש-"בפעם הבאה כשאת .. אז .." וכו'.
    העניינים נרגעו, והכל שב למקומו התקין, אלא שכעבור כמה שבועות שוב קיבלתי טלפון מהנ"ל על מקרה דומה, ושוב נערך בירור; אלא שבינתיים התברר לי שמדובר במתלוננת סידרתית: האמא הזו מתקשרת כל פעם להורה אחר בתלונות על עניינים של מה בכך שבעיניה מצטיירים כפיגועים המוניים, הילד התרגל לרוץ לאמא ולהתלונן על כל דבר ולהרגיש "צודק ומסכן" , חלק מההורים כבר למדו לנפנף אותה אמא, ומי שלא - ממשיך לקבל טלפונים כמוני..
    עברו כבר כמה שנים, הדרכים נפרדו והילדים לומדים בבתי ספר שונים, אבל אין לי ספק שכיום הנער מצוייד כבר בסמארטפון, שומר על "קו חם" עם אמא, עושה עניין מכל דבר, לא יודע להסתדר, והיא מתרוצצת ומצילה אותו מידי מבקשי נפשו.

    האם אני בא לומר שאת בת דמותה של אותה אמא? בוודאי שלא: אני מאמין לך שהציקו לבנך, ומקווה שהבעייה נפתרה.
    אני כותב כי אני מנסה לנצל את הפוסט לאיזה לקח חינוכי, למשהו מעשי שנוגע לכולנו, ולא רק להורים של ארבעת המעורבים באירוע (הורי בנך ושלוש הבנות).
    תני לנחש: 90% מאלו ששמעו את הסיפור הגיבו כמו Lina Teper קצת מעלי שגם לה קרה מקרה דומה: לכולם יש ילדים מדהימים וכמה בני בליעל מיררו את חייהם. אני בטוח שאף אחד (או אחת) לא ספק כפיו וסיפר לך שיש לו ילד פרחח, ואתמול - שומו שמיים - התברר שהוא מציק לילד המדהים של השכנה ממול.. שלא יהיה לך ספק: גם ההורים של אותן שלוש בנות בטוחים שבנותיהם מדהימות.

    אז מה באתי לומר? האמת - קשה לי לגבש המלצות.. לפני שנים גם אני הייתי ילד בבית ספר יסודי, לא הייתי ילד מדהים, ואני זוכר כמה מקרים שעשיתי דברים שאני בוש ונבוך מהם כיום.. אני מזכיר לעצמי את זה כשאני נזכר במקרים ההפוכים כשאני הפכתי לשק חבטות.. ילדים בגיל 10 או 11 או 12 אחראים למעשיהם (לא משפטית אלא פסיכולוגית), אבל לא תמיד הם מבינים שלמה שבעיניהם מצטייר כ"צחוקים" יש צד אחר.זו קורה גם בגילאים מתקדמים בהרבה.
    אני משתדל לתמרן על חבל דק בין הרצון לגונן על בנותי, ומחוייבותי לחנך אותן לא לפגוע בזולת, בין להאמין להן ולהאמין לצד שכנגד, בין להתערב בתוקף כתפקידי כאבא גיבור לבין לתת להן להסתדר וללמוד דרך המריבות וההצקות והכעסים להסתדר עם הזולת.

    השבמחק
    תשובות
    1. יש מתלוננים סידרתיים, ויש מציקים סדרתיים.
      אם ילד מתלונן על מציק סדרתי, אני מצטערת, אבל צריך לטפל בזה. אין צורך לגדל ילדים עם טראומות.
      ברור שיש מריבות, חיכוכים וכו'. פה מדובר על מציקים סדרתיים.
      ברוב הבעיות ניתן לידים להתמודד לבד. יש דברים שלא.

      מחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...