יום שלישי, 17 בינואר 2017

עברי לידר טעה בגדול

כשהייתי קצת אחרי צבא, עברי לידר הוציא שיר (הייתי צריכה לבדוק בגוגל אם באמת הייתי כל כך צעירה אז, או שזה שיר מלפני חמש שנים ואני חיה בסרט. בדקתי, זה בסדר אני עדיין יודעת איפה אני חיה). אז הוא הוציא שיר, שמשפט המחץ בו היה "אם לא היא אז אף אחת יותר טוב כלום מכמעט". אני זוכרת את עצמי, בכל פעם ששמעתי את השיר הזה, בין אם ברדיו בזמן שנהגתי באוטו, או כשהקשבתי לדיסק, כן דיסק! בחדר שלי, תמיד הנהנתי בהבנה לעברי- "כן עברי כן, אתה צודק, יותר טוב כלום מכמעט".
הטוטאליות של המחשבה שלי, האמון המוחלט בהכל או לא כלום אז, גורמת לי לגחך היום. כל כך ילדותי. כל כך לא מציאותי.
 הכל אצלי בראש היה שחור או לבן - או שאני מצליחה להכנס לג'ינס 38, או שאני נשארת בבית עם קרטון של האגן דאז. או שאני הולכת לחדר כושר ורצה 10 ק"מ ושעה מכשירים, או שאני יושבת מול הטלויזיה עם קרטון של האגן דאז. או שהוא אומר שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים והוא רוצה להתחתן איתי מחר, או שאני אזרוק עליו קרטון של האגן דאז.
אין לי מושג מי הבחורה הזו ומה הקשר שלי אליה ואיך מתי הפכתי ממנה לעצמי.
עצמי של היום שונה לגמרי בהיבט הזה. 180.
המוטו שלי היום הוא - כמעט! הכי טוב כמעט, הכל אני עושה כמעט. בלי כמעט, לא הייתי עושה כלום. חוץ מאולי הקטע עם ההאגן דאז.
אני מתה על 'כמעט'. רק ב'כמעט' אני מסוגלת להתנהל בנינוחות. טוטאליות מלחיצה ומשתקת אותי.
בואו נקח את היומיום.
ספורט למשל-. אני לא זוכרת מתי היה יום בוא לא עשיתי פעילות גופנית כלשהיא. שנים על גבי שנים שאני לא מפספסת יום אחד אפילו. מתמידה מידי יום- בחורף בקיץ ברוחות ובשרב. עכשיו אתם מתבאסים עלי, עכשיו אתם חושבים שאני פה כדי להשוויץ, שאני נינג'ה ומדמיינים לעצמכם חבלים של TRX ושכיבות שמיכה ומאמן כושר פרטי.
תשכחו מזה. הלוואי והייתי כזו, אבל זה לא בשבילי לקבוע עם מאמן ושישב לי בראש יום שלם שיש לי פגישה עם מאמן ולהתייסר שלא בא לי על זה ולחשוב כל היום על תירוץ איך לבטל ואז להתקשר בערב עם התירוץ שלי ולבטל ולהרגיש הקלה ושלוש שניות אחר כך להתאכזב מעצמי. לא בשבילי. הלוואי שהייתי מסוגלת, אבל אני לא. אני זו אני והדרישה היחידה שלי מעצמי היא לעשות משהו שיעלה לי את הדופק מידי יום במשך שעה. איך מתי ובאיזו צורה, זו כבר החלטה שלי. לכן, ב80% מהימים אני רק הולכת ברגל. ברחוב. עם ג'ינס. אפילו לא מהר במיוחד. זהו, זה מה שאני מסוגלת. זה נראה חסר משמעות, משהו שאפשר לוותר עליו ואולי עדיף לחכות למחר, כי בראש שלנו מחר תמיד יש לנו כוח ללכת לרוץ. אבל הכלום הזה שאני עושה יוצא בערך 6 ק"מ בשעה. אני הולכת שעה, אם בא לי שעה וחצי. כך יוצא שבסוף כל יום יצא שהלכתי 10 ק"מ. 70 בשבוע. 280 בחודש. (בשנה אתם כבר תחשבו לבד, כאילו 280 כפול 12? בכלל לא נסחפתם).
הייתי רוצה לרוץ כל יום, פעם או פעמיים בשבוע גם יוצא שמתחשק לי ללכת לחדר כושר או לים ולרוץ 10 או 12 ק"מ, אבל אם אין לי כוח, שזה לרוב מה שקורה או אם אני לא מגיעה לזה, אני הולכת. ללכת כל אחד יכול.

אוכל- הייתי רוצה, באמת שהייתי ובתקופות בהן לא הרגשתי טוב גם הצלחתי, לאכול רק אוכל טבעוני חי טרי אורגני ולשתות רק תה ירוק. עכשיו אני מרגישה טוב והזיכרון שלי קצר ואני מתעצלת לחתוך ירקות ואני אוהבת במבה. הקופאית בסופר שרואה אותי קונה את השלוש במבות בעשר, כפול שלוש פעמים, בטוחה שהילדים שלי חיים על במבה, אני לא מתקנת אותה. אני לא במקום עכשיו של טוטאליות בתזונה וזה בסדר. אני שותה קפה כאילו אני עו"ד לעינייני נזיקין שעוסק בתביעות של השרפות בחיפה, אני אוכלת שוקולד כאילו שם המשפחה שלי הוא פררו רושה ואל תשכחו את הבמבה. אבל אני גם משתדלת לעשות את המינימום שאני יכולה. האוכל שאני כן אוכלת, טבעוני. אני שותה כוס מים עם לימון שלם כל בוקר, זה עושה לי טוב ולא מצריך ממני מאמץ גדול. אני מפזרת פישתן טחון ומוסיפה עלי קייל (חולה על קייל) לכל דבר שאני אוכלת, אני לוקחת איתי תפוח או גזר כל פעם שאני יוצאת עם האוטו ואוכלת תוך כדי נהיגה. משום מה נורא משעמם אותי לאכול תפוח מול טלויזיה, לא מסתדר כמו...במבה למשל.

הילדים- הייתי רוצה שיהיה לי כוח לעקוב כמו נץ אחרי כל פיפס שקורה בבית ספר, אבל באמת שיש גבול. המורות שלהם, שכנראה חושבות שאני חלק ממערכת החינוך ועובדת אצלן, גם שולחות לי הערות ביומן של הילדים כמעט מידי יום, להזכיר לי שאחד מהם שוב שכח להביא את הדף במעגל השנה. זה נראה לי מוגזם בטרוף, גם ככה אני עוזרת לו לסדר את התיק כדי לא לקבל שוב הערה ביומן שהיום יום שלישי וביום שלישי הם לומדים עם ספר חשבון "הרגיל" ורק ביום שישי צריך להביא את ספר חשבון "שברים". אין שום סיכוי שאזכור להכניס את הדף במעגל השנה מאחר ואני בכלל לא יודעת על קיומו! בא לי לכתוב לה חזרה הערה ביומן, שפשוט תדביק עם הילדים בכיתה את הדף של מעגל השנה במחברת של מעגל השנה, או יותר טוב, שלא תחלק דפים למעגל השנה בכלל! אני לא יכולה לזכור הכל מורתי, גם ספר חשבון שברים, סליחה, הרגיל, גם חולצה לשיעור התעמלות, גם שקית לגופים ההנדסיים, גם שיש חוג טבע היום. אז אין לו דף במעגל השנה, שיסתכל בזה של החבר, אל תשלחי לי הערה ביומן. וסחטיין על האמא של החבר שזכרה את הדף.

חברות- הייתי רוצה לפגוש להפגש ולהתעדכן עם זו ועם זו ועם זו, אבל הלוז של כולנו מטורף. אז יש לי שתי חברות, שתיים, איתן אני בקשר רציף של פנים אל פנים, איתן אני יכולה לקבוע מעכשיו לעכשיו. עומדת ברמזור בדרך לקחת את הילדים לבית ספר, שמה לב שיש לי עכשיו שעה פנויה לפני שהמרפאה נפתחת, מסמסת לה אם היא יכולה לפגוש אותי בקפה עוד חצי שעה, אם היא יכולה אנחנו נפגשות וזהו. איכשהו פעם בשבוע יוצא שלשתינו יש שעה פנויה. יושבות, מקשקשות, פורקות, צוחקות ומזדהות, שתינו עם פוטר וקוקו. ובשתינו, אני מתכוונת שרק אני עם פוטר וקוקו, היא כרגיל מתוקתקת עם פן כבר ב8 בבוקר. אני אף פעם לא מתוקתקת עם פן, גם הרבה אחרי 8 בבוקר. היא מבינה אותי, אני מבינה אותה, את האילוצים, את היומיום. אף אחת לא נעלבת מהשניה אם בחופש הגדול או בחופש פסח או בחופש חנוכה או כל זמן אחר בו נשרך אחרינו שובל של ילדים, אנחנו לא מצליחות להפגש. וזו החברות הכי יציבה שלי, וזו חברות של שנים על שנים. בלי להיות מגה הפקה, בלי המון הכנות מראש.
וככה בכל תחום בחיי
אני מקווה שגם עברי בשלב בחיים שלו בו הוא מבין שכמעט הרבה יותר טוב מכלום. כל החיים שלנו מורכבים מכמעט אחד גדול וזה מספיק טוב. זה הכי טוב.


4 תגובות:

  1. טוב שחזרת לכתוב!
    אני כבר שנים משכנעת את עצמי שכמעט זה ממש מעולה, לדוגמא, הבית נקי, כמעט, במילא תוך רגע הכל מתלכלך שוב...

    השבמחק
  2. את כותבת נפלא, הזדהתי ושמחתי - הפסקה של ההאגן דאז תפסה אותי טוב (אם כי האגן דאז זה ממש לא כמעט.. זה לגמרי טוטאלי!) , אני זוכרת שגם אז מזמן המשפט הזה נשמע לי קצת מופרך וקנאתי בעברי לידר שהוא מסוגל להתחייב ככה למערכות יחסים (-:

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה פורמת. על פי השם שלך אפשר ללמוד שאת מבינה את כוונתי. את בעיקר, לא רק :-)

      מחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...