יום רביעי, 11 בינואר 2017

עכשיו שתהיה לך סיבה לבכות

אם אתם בני גילי פחות או יותר, אני ילידת '75, אתם יודעים שחינכו אותנו אחרת ממה שאנחנו מחנכים את הילדים שלנו היום. לא יודעת אם יותר או פחות טוב, סגנון אחר.
זו לא הנקודה.
יש משפט שאני זוכרת מילדותי, ויש סיכוי סביר שההורים שלי יכחישו שאי פעם אמרו משפט כזה, אבל מבדיקה עם  בעלי וחברה טובה, לגמרי אמרו לדור שלנו משפט כזה. כשאני או אחי, היינו נודניקים או רבים בנינו ומייללים או חצי בוכים מסיבה זו או אחרת, היו מגיבים אולי בעונש או תופסים בזרוע ומובילים אותנו בהחלטיות לחדר ומסננים בכעס- 'עכשיו שתהיה לך סיבה לבכות' וסוגרים את הדלת.
לא זוכרת אם בכיתי או לא. לא משנה, את המשפט הזה אני זוכרת. אני זוכרת שאחי ואני היינו נפגשים במרפסת המשותפת שהיתה בין החדרים שלנו והיינו חשים סולידריות עזה אחד לשניה באשר לחוסר הצדק של שליטי הבית כלפי נתיניהם.

בדרך כלל, ביומיום, אני סבבה. אני יודעת מה אני רוצה לעשות, אני בפוקוס, אני בקצב, אני מרוצה, יש לי מוטיבציה, יש לי רעיונות לעבודה, אני מעשירה את ימיי בדברים שמשמחים אותי, הכל טוב הכל מעולה.
אבל לפעמים, בגילי, יש ימים, בהם המציאות לא מסתדרת לי, לא באה לי טוב כמו שאומרים החבר'ה.
אני קמה בבוקר, פוקחת את העיניים ואחרי שלוש שניות של ערות, כל העומס של כל המחוייבויות בחיי מכים בי כולם בבת אחת. כאילו במשך הלילה שכחתי שיש לנו בומבה של משכנתא לשלם לנצח נצחים, כאילו שכחתי שאני חייבת לשבת אחר הצהריים עם הבן שלי הבכור על המבחן באנגלית ועל היצירה של באך ועל עבודה בהיסטוריה ועם הבן האמצעי על שיעורים בנושא חיים נחמן ביאליק ולעזור לו לסדר את שולחן הפרופסור המפוזר שלו כי הוא שוב קיבל הערה ביומן שהוא שכח את מחברת 'מפתח הלב' ולא לשכוח להזמין חבר לבן הקטן לאחר הצהריים, אחרת הוא לא יתן לי לשבת בשקט עם הגדולים. כאילו שכחתי שהלקוחה הכי היסטרית שלנו קבעה תור להיום בבוקר, כאילו שכחתי שחתול שמאושפז אצלנו יומיים עדיין לא התרומם, כאילו שכחתי שאין לי מה לתת לילדים לאכול צהריים להיום, כאילו שכחתי לחייך, כאילו שכחתי לנשום.
אז. בבת אחת! אני נזכרת. הדופק עולה לי לאלף פעימות בדקה וככה אני מתחילה את היום. בימים כאלה נוסף לכל העומס, אני גם מארחת בראשי מחשבות נפלאות כגון- האם את מרגישה שאת ממצה את חייך? האם פה דימיינת את עצמך נמצאת בגיל הזה? אולי יכולת לקבל החלטות אחרות והכל היה נראה אחרת.
כשאני נכנסת לסחרור המטומטם הזה, יש קול אחד בתוכי, ממש בעומק, שאומר ויודע שהחיים שלי הכי טובים שהם יכולים להיות, שלא הייתי עושה שום דבר אחרת ותודה אלוהים תודה על כל מה שיש לי.
בשיא הייללנות והבכיינות והרחמים העצמיים שלי, הקול גם אומר "את רוצה עכשיו שתהיה לך סיבה לבכות?". מה שהוא מתכוון בזה, הקול החכם, זה שהחיים שלי דבש ושאני לא באמת רוצה שהם יתנו לי סיבה אמיתית לבכות. אני שומעת את זה, לגמרי מסכימה, אומרת בלב, 'אתה צודק, אני יודעת שאתה צודק', אבל איכשהו לא מצליחה לשלוף את עצמי משם.

לפני כמה ימים עבר עלי יום מתיש שכזה. באותו יום, אחי, שצעיר ממני בשלוש שנים, יצא לחדר כושר ב6 בבוקר. איזו גברת נסעה/טסה גם היא בכביש ב6 בבוקר, חצתה בטיל רמזור אדום, נכנסה ברכב של אחי והפכה את האוטו שלו שעף, התהפך באויר, נחת על הגג ונתקע בעמוד.

אבא שלי התקשר אלי למרפאה ושאל אם אמא סיפרה לי מה קרה לאחי. יכול להיות שהוא דיבר בקצב רגיל, אבל לי כל מילה נשמעה כמו נצח. מיד נעמדתי על הרגליים עם הטלפון ביד. בעלי שהיה בחדר הניתוח הסמוך, כנראה שמע את הטון שלי ומיד יצא כשהוא מחזיק את הידיים עם הכפפות בצורה מאונכת ועליהם כתמים של דם ושאל אותי עם העיניים-"מה קרה?". הסתכלתי עליו בעיניים פעורות ועניתי לאבא שלי ש"לא, אמא לא סיפרה לי, מה קרה??".
ומהרגע הזה, ועד שהמוח שלי קלט שאבא שלי אומר שאחי יצא מהתאונה בנס, חילץ את עצמו מהאוטו ההפוך ונעמד על הרגליים ובהכרה, כל מה שאני שמעתי היה-"עכשיו שתהיה לך סיבה לבכות".


(בפוסט המקורי, העלתי תמונות של הרכב הפוך ומעוך. מאחר ועדיין מתנהלת חקירה
של המשטרה, אחי ביקש שאוריד את התמונות.)

אחי והנהגת שפגעה בו, בסדר.
לא קרה להם כלום.






תגובה 1:

  1. קודם כל - בריאות ואריכות ימים לכולם!

    אני קצת יותר קשיש: הורות מאוחרת..
    הורי עשו דברים הרבה יותר גרועים ממה שאת מתארת, אבל הם לא ישבו איתי על המבחן באנגלית וגם לא על שיעורי הבית על ח"נ ביאליק.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...