יום שבת, 4 במאי 2013

מה שחשוב

כשבני הבכור נולד הייתי בת 30. בדיוק על קו התפר בין שנות העשרים לשלושים. שנות ההתבגרות שלי וכל שנות העשרים, היו כל מה שידעתי בחיים. והחיים שלי עברו יחסית על מי מנוחות עד אז, הביטחון בכל מה שנמצא סביבי ובכל האנשים הקרובים אלי, היה גדול, כמעט מוחלט.
כשאנשים מבוגרים ממני, נאמר בגיל של הורי, היו עוצרים אותי עם בני התינוק ברחוב או בסופר והיו שואלים איך קוראים לו ובן כמה הוא, הייתי עונה והם תמיד היו מסיימים ב"שיהיה בריא". חייכתי אליהם, זה הצחיק אותי, זה נשמע לי משפט של זקנים, ברור שהוא בריא, למה שלא יהיה בריא? כשנולד בני השני ואנשים מבוגרים ממני שאלו אם זה הילד הראשון שלי, הייתי עונה :"יש עוד אחד בבית, גדול ממנו בשנתיים", הם היו עונים :" שיהיו בריאים" ואני הייתי מחייכת , אנשים מצחיקים, ככה עונים אנשים עם אמונות תפלות. כשאני לעומת זאת הייתי פוגשת תינוק של מישהי שאני לא מכירה, הייתי שואלת כמה הוא ישן בלילה והיא היתה שואלת איך שלי יונק והיינו מסיימות את השיחה ב"שיהיה לכם לילה שקט" או ב"עוד קצת זה כבר יהיה הרבה יותר קל".
עם השנים, בעקבות טרגדיות שהכו את המשפחה המורחבת שלנו, נקודת המבט שלי קיבלה עליה עוד שכבה בלי שממש שמתי לב, המציאות והקיום של אלה הקרובים אלי, כבר לא היו ברורים מאליהם, בכלל. עם הזמן, כשהייתי פוגשת אמא שאני לא מכירה והיא היתה מספרת שזה הבכור ויש לה עוד קטן בבית, מצאתי את עצמי אומרת:"שיהיו בריאים",לא בקול רם, בלב, בחורות צעירות לא מדברות כך.

כפי שסיפרתי לכם, אחת הסיבות בגללן אני כותבת פה אבל פחות, היא מפני שהתחלתי לעבוד עם בעלי במרפאה הוטרינרית שלו
כמנהלת המרפאה/אסיסטנטית/זו שאומרת לו "איי לאב יו שמופי" תוך כדי שהוא מנתח, זה תופס הרבה יותר זמן ממה שהייתם מתארים לכם. מטבע הדברים, אני פוגשת הרבה אנשים ובעלי חיים שחייהם שזורים יחד.
בשבוע שעבר בעלי הודיע לי שאמור להגיע איש מבוגר עם כלב מבוגר לניתוח הוצאת גידול. ידעתי מי האיש, פגשתי אותו שבוע קודם כשהגיע לקבל את תוצאות בדיקות הדם של כלבו בן ה12 שאמורות היו לקבוע אם הוא מסוגל לעמוד בניתוח למרות גילו. ראיתי אז את האיש, אבל התרכזתי כולי בכלב שלו שנראה שתי טיפות מים כמו הכלבה שהיתה לנו ונפטרה, שניהם מגזע סטר אירי. כשהכלב נכנס בדלת, בתגובה כמעט רפלקסיבית, עלו לי דמעות וגוש בגרון, ראיתי את הכלבה שלי לנגד עיני, שבה לתחיה.
ביום הניתוח כבר הייתי מסוגלת לראות גם את הבעלים של הכלב, איש חביב בן שמונים.
בזמן שבעלי סיים את ההכנות בחדר ניתוח, האיש ואני חיכנו בחדר הבדיקה עד שזריקת הטשטוש תשפיע על הכלב. הוא ישב, הכלב שכב למרגלותיו, אני עמדתי מולם מעבירה שפריץ חומר חיטוי על שולחן הבדיקה. פתאום, הוא אמר בעודו מסתכל על הכלב:"הוא המשפחה היחידה שנשארה לי". עצרתי את הניקיון והרמתי אליו את עניים. "אשתי חלתה ונפטרה והוא כל מה שיש לי". הרגשתי את הגוש מטפס לי בגרון. הוא שתק וליטף את ראשו של הכלב. רציתי להגיד שאני מצטערת על אישתו אבל במקום זה סובבתי אליו את הגב לכיוון ארון התרופות ופתחתי את העיניים לרווחה במיצמוץ גדול, להחזיר את הדמעות לעיניים. הסתובבתי אליו חזרה. "את יודעת?" המשיך "כשאני הולך לישון בלילה הוא שוכב לידי, ואני מרגיש את הגב שלו צמוד לגב שלי וכך אני מרגיש שאני לא לבד בעולם" הנהנתי בהבנה. הוא המשיך: "לאנשים יש עיניים גדולות", אמר באיטיות, מושך כל מילה, "רוצים כסף ובית יפה ואוטו ואייפוד (חייכתי כי אמר אייפוד במקום אייפון) אבל הם לא מבינים מה באמת חשוב" הוא שתק לרגע וליטף את הכלב שכמעט נרדם לגמרי, "כשהם מבינים, זה מאוחר מידי".

הוא ישב בחדר ההמתנה בכל זמן הניתוח. כשבעלי ניתח הסתכלתי עליו מרוכז בעבודתו ואני יחד איתו והילדים בריאים ומאושרים וההורים שלנו בשיא כוחם והרגשתי אסירת תודה על כל מה שיש לי בכל נים בגופי.
הניתוח הסתיים בהצלחה, יצאתי לאיש ואמרתי לו שהכל בסדר, הכלב רק צריך להתאושש מההרדמה. הוא חייך חיוך גדול ושמח ואמר:"תודה רבה לכם" חייכתי אליו חיוך גדול בחזרה. "אלה הילדים שלכם פה בתמונה?" שאל והצביע לעבר התמונה שעל השולחן "כן" עניתי "שלושה בנים". "שיהיו בריאים" אמר, "תודה" אמרתי והתכוונתי לזה בכל הרצינות.





 

2 comments:

  1. התגעגעתי אלייך!

    אני שמחה שההיעדרות מהבלוג קשורה לחיים עסוקים ולא לחס וחלילה למיניהם.

    כמי שחולה במחלה כרונית, אני כבר שנים מאחלת לאנשים בריאות. בכל הזדמנות. כמו שבעל הכלב בסיפור שלך אמר - אנשים לא יודעים להעריך את מה שיש להם, עד שהוא איננו. זה תקף גם בהקשר הבריאותי.

    כתבת יפה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...