יום שבת, 9 במרץ 2013

בטטה

אז עליתי חמישה קילוגרמים. בחמישה אני כמובן מתכוונת לשבעה. הנה אמרתי את זה.
הלוואי ויכולתי להאשים את החורף, אנשים תמיד מאשימים את החורף, אבל האמת היא שהחורף לא אשם, האסתמה שלי אשמה. בגלל התקף אסתמה שהתחיל בתגובה אלרגית ונגמר במיון עם סטרואידים לוריד, הפסקתי ללכת ברגל בתרוץ ש"אין לי אויר". זה היה לפני חצי שנה. מידי יום הלכתי כמעט עשרה ק"מ, לא משנה מה, גשם רוח חמסין או שרב. במשך חצי שנה על כל קילומטר שלא הלכתי, אכלתי. שוקולד. בממוצע 2 קוביות שוקולד לכל קילומטר. בחשבון פשוט זה יוצא 7 ק"ג בחצי שנה. אני חושבת שזה מאוד מרשים.
אני רואה בפייסבוק תמונות של חברים שרצים מרתונים בתל אביב אחרי שנה שלמה שהתאמנו, אני בחצי שנה הצלחתי להשיג כפול מהם, רק הפוך.
זו לא הנקודה. אלה שרצים, תמשיכו לרוץ ולהעלות תמונות, כל הכבוד לכם. וב'כל הכבוד' אני מתכוונת ל"איזה מעצבנים אתם! רק בסופר שלי יש חפיסת שוקולד במשקל תינוק בן יומו בעשרה שקלים??"
לשאוף שתיים שלוש, לנשוף שתיים שלוש
זו לא הנקודה. הנקודה היא שחיכיתי שמשהו יקרה, משהו שיגרום לי להתחיל ללכת שוב ברגל כל יום כהרגלי בקודש, אבל כלום לא קרה. בדרך נס, הצלחתי להמשיך ללבוש את הבגדים שלי, אם ללבוש אומר לשכב על המיטה להכניס את הבטן להגיד 'שמע ישראל', לסגור את הרוכסן, להתרומם, להוציא את האויר ולומר "שאלוהים יעזור לי". בעלי המשיך למשמש אותי באהבה והכל פחות או יותר היה בסדר חוץ מזה שלא הצלחתי לחזור להליכות. דיאטות אני לא עושה, לא מסוגלת לשמוע על "דיאטות", כל נושא השיחה הזה משעמם אותי ומתאים לתחילת שנות ה-90.  מוטיבציה להתחיל ללכת- אין.
עד השבוע.
השבוע זה קרה.
לא מזמן קניתי מכנסיים חדשים, יש עכשיו בחנויות המון מכנסיים בצבעי נאון מגניבים לקראת הקיץ. " איזו מידה את צריכה?" שאלה המוכרת. "40"  עניתי בכנות בעקבות מעמדי המרופד החדש. היא נתנה לי את המכנסיים, ניגשתי לתא המדידה נכנסתי אליהן בקלות, חשבתי לעצמי "נו, זה לא כל כך נורא, אני דווקא מצליחה לנשום פחות או יותר בסדר, שום גלגל לא בולט שום שניצל לא מבצבץ מהצדדים" נהדר. קניתי את המכנסיים.
השבוע לבשתי אותם, הלכתי לפגוש חברה לקפה בקניון. הסתובבתי בין החנויות חצי שעה לפני שפגשתי אותה והמשכתי להסתובב שעה אחרי.
חזרתי הביתה, פשטתי את המכנסיים על מנת להחליף למכנסי הטרנינג של בעלי, ואז נגלתה לפני הזוועה. לא האמנתי למראה עיני, פניה המחייכים של המוכרת (הפוסטמה) צפו ועלו יחד עם השמחה בה הגישה לי את השקית ואמרה "תתחדשי". על מכנסי הטורקיז החדשים שלי, מאחור, קצת מתחת לישבן, היה דבוק הנייר בסלוטייפ השקוף של החנות שעוזר למצוא מידה ביתר קלות בלי להפוך להם את כל הערמה במדף. על המדבקה היה טור ארוך של המספר:42.
אני והטור הארוך של ה42 הסתובבנו כך שעה וחצי בקניון.
אחרי השוק הראשוני הלכתי לבכות בכרית
אחר כך, יצאתי להליכה.


שבוע טוב חברים!

 

3 תגובות:

  1. גם ברגעי הכאב, הבאסה והמבוכה (הכל יחסי, כן?), את עדיין מוצאת את הדרך להתייחס להכל בהומור. סחתיין.

    אני גם מאוד לא בעד דיאטות. שונאת את הרעיון. אני בעד להיות פעילה, לאהוב את עצמך ולחיות עם עצמך בשלום.

    בדרך כלל לא קורה "משהו" שמדרבן אותנו להתחיל. פשוט צריך לחזור לפעילות ולהתמיד עד שזה הופך להרגל. זה קשה.

    אבל 42 זה לא נעים, במיוחד אם לא התכוונת להגיע לשם. מקווה שתצליחי להתמיד בחזרתך להליכות, שתטמני את המכנסיים האלה עמוק בארון ותתחדשי בזוג אחר, במידתך ה"אמיתית".

    השבמחק
  2. אמא מקצועית, את חסרה...

    השבמחק
  3. אמא מקצועית, את חסרה...

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...