יום שלישי, 26 בפברואר 2013

ישות אחת

יצא לי לראות מופע ריקוד. יש לי חולשה לרקדנים, אני מאוד אוהבת להסתכל עליהם בפעולה. בלט קלאסי, ריקוד מודרני, היפ הופ, סלוני, זה ממש לא משנה, אוהבת את כולם.
הסיבה לכך היא, שאני מוצאת הרבה נחמה בלצפות במקבץ של אנשים, נשמות, מתאגדות יחד לישות אחת כמו להקת דגים עצומה שנעה בים כגוש אחד. בזמן הריקוד על הבמה הם מפסיקים להיות האדם הפרטי שהם והופכים להיות רק רקדן. חלק אחד מהכלל. הם מכירים את מה שהם צריכים לעשות, יודעים את הצעד הבא, מתי תורם לעלות, מתי תורם לרדת, הם פשוט רוקדים כי זה מה שהם אמורים לעשות.
אני מקנאה בהם במובן הזה, חלק נכבד מהיום שלהם הם מבלים בלי הצורך לחשוב ויחד עם זאת מייצרים סיפוק למרות החזרתיות שבמקצוע. כשהם על הבמה הם רק צריכים לעשות את התנועות באופן המדויק ביותר, האישיות שלהם כמעט לא רלוונטית, היא מיטשטשת.
אני מכירה רקדנים באופן אישי והקשר בין האופי היומיומי שלהם לבין האופי בו הם נעים נדמה לפעמים, מקרי בהחלט.
לא רק רקדנים יכולים לחוש את זה, גם נגנים בתזמורת, גם רופאים בבית חולים שיומם נע סביב המשימה האינסופית של להבריא אנשים. ד"ר ישרל הוא חלק מצוות רופאים, את אף אחד בלהקת הדגים לא מעניין אם ד"ר ישראל קם על צד שמאל היום, וגם ד"ר ישראל שעובד בטיפול נמרץ שוכח אחרי חצי דקה בעבודה מה עיצבן אותו הבוקר, או את זה ששוב לא התעורר מוקדם ושוב לא יצא לריצה, זה לא רלוונטי ליום העבודה שלו.
אני חושבת שיש ערך מוסף במקצועות שמכריחים אותך לחיות את הרגע. כשאתה על הבמה או מול קהל או מנתח בחדר ניתוח, שום דבר חוץ מהרגע, לא נראה חשוב או משנה.
אתם מכירים עוד סוגי מקצועות כאלה, אליהם אתם שמתם לב?

בעולם בו לכל אחד יש מה להגיד, לכל אחד יש דעה, אני מוצאת הרבה הנאה בלצפות באנשים שפשוט עושים עבודה.


 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...