יום שבת, 12 בינואר 2013

בית חם

אני זוכרת המון מהילדות שלי.
אני בטוחה שגם אתם.
זכרונות בכלל וזכרונות ילדות בפרט, הם דבר חשוב לדעתי. אדם שב וחוזר ושואב מזכרונות ילדותו כל הזמן, כנראה עד סוף ימיו.
בין אם הוא רוצה ובין אם לא, בין אם הזכרונות נעימים או נוראים, אנחנו זוכרים את התקופה הזו היטב, היא חרוטה ומקועקעת בנשמתנו. לא משנה כמה אדם ישתנה, ילדותו תמיד תהיה אחד מעמודי התווך שלו, מהיסודות עליהם הוא בנוי.
אני מכירה לא מעט אנשים שהיו שמחים למחוק את ילדותם, מכירה אנשים עם זכרונות שאף אחד לא היה רוצה לזכור, מכירה אנשים שנולדו רק כשיצאו מהבית.

חשוב לי שהילדים יצאו מהבית לא רק עם זכרונות של האופן בו חינכנו אותם, אלא גם עם זכרונות ספוגים אוירה, ריחות והרגשה. כשהבן שלי נכנס הביתה בסיום יום לימודים ואומר בחיוך "כבר במעלית הרחתי שהכנת לי מרק כתום", אני מחייכת. אני יודעת שהוא לעולם יקרא למרק העדשים והדלעת "מרק כתום". ריח המרק האהוב עליו ילווה אותו כחלק מזכרונות הילדות שלו ותמיד יתקשר עם אמא שפותחת דלת בחיבוק ונשיקה בצהריים ושואלת איך היה היום בבית הספר.
גם הטיולים היומיים שאנחנו עושים ביערות הכרמל יצופו למודעות שלו בכל פעם שיטייל ביער כאדם בוגר.
בכל טיול הוא מתרוצץ עם הכלב, מטפס על סלעים, זורק ענפים ואז בא והולך לידי ונותן לי יד ואנחנו הולכים, לפעמים מדברים לפעמים רק הולכים, ואני יודעת מה שהוא עוד לא יודע- שרעש הכורכר מתחת לרגלינו, ריח האורנים אחרי הגשם, היד של אמא, הכלב שרץ מצד לצד, נחרטים במהות שלו ומעצבים אותו לאט לאט כמו מים הזורמים על סלע.
לפעמים, בהתרוצצות הזו של היומיום- לקחת לבית ספר להחזיר מבית ספר,להביא לחוג להחזיר מחוג, לקחת לחבר להחזיר מחבר, אנחנו שוכחים שיום מצטרף ליום, חוויה שחוזרת על עצמה מצטרפת לאותה חויה מאתמול ומעצבת את הילדות שלהם. רוב הסיכויים שאת החוג הילד לא יזכור, הוא כן יזכור את הדרך לחוג, עשר דקות נסיעה. הוא כן יזכור אם דיברו איתו בדרך, אם שאלו אותו שאלה או אם בהזדמנות הראשונה אמא דיברה בדיבורית או הפעילה רדיו והוא ישב בשקט מאחור מסתכל מבעד לחלון. זה כל כך קטן, אבל לפעמים עשר דקות נסיעה, עשר דקות החוזרות על עצמן כל יום במשך שנים, הן חלק ממה שהם יקחו איתם, מהבית בו הם גדלו.








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...