יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

לביאות

אחרי שקראתי את הכותרת של מה שקרה בבית הספר בארצות הברית, העפתי את זה מהמחשבות שלי. לא יכולתי לשאת את הידיעה או לדמיין אותה בעיני רוחי.
הספיק לי רק להתחיל לחשוב על מה שהיה שם, רק להתחיל להרגיש את זה, כדי לעצור את מפולת המחשבות.
כשאומרים שאין אהבה כמו אהבה של אמא, אני מרגישה בעצמות שלי שזה נכון. אני לא יודעת אם כל אמא מרגישה כך, אני מתארת לעצמי שכן.
הצורך להגן על הילדים מורגש בגוף, הוא תחושה פיזית ברורה. היה מי שאמר שברגע שאישה הופכת לאמא היא נידונה מאותו רגע לחיות עם הלב שלה מחוץ לגוף. אני מוצאת את זה מדויק להפליא.
אני מכירה היטב את תחושת הלביאה המשוגעת, שמוכנה להסתער על כל מי שרק יעיז לפגוע בגוריה.
אני לא מסוגלת להביא את עצמי לחשוב על ההורים שהתבשרו שילדהם נפגעו למוות על ידי מישהו אחר, בלי היכולת להגן עליהם, להסתער עליו, פשוט לא מסוגלת להביא את זה למחשבה.
אני כן חושבת על ההורים שדהרו לבית הספר, שלא ראו כלום, כלום בעיניים, עד שלא ראו את הילדים שלהם, שניצלו.

אני מזהה את המקום הזה בתוכי, של לא לראות בעיניים כלום חוץ מהילדים שלי. אני מכירה את זה גם מהמקום של הגור. אמא שלי, (גם אבא שלי, אבל אצלה זה יותר בולט) תעזוב הכל ותדהר אלי כלביאה, תמיד, אם רק אהיה במצב המדריש את זה. ולא משנה בת כמה אני. הידיעה הזו, שהיא תמיד תרוץ אלי, חזקה בעוצמתה בדיוק כמו הידיעה שתמיד ארוץ לילדיי.
אני בטוחה שהרבה אנשים טובים רוצים ומוכנים לעזור בעת צרה, אבל עד גבול מסוים.

 
לאימהות אין גבולות
והכוח של זה, לא יאמן.




תגובה 1:

  1. זה מדהים בעיני, שכמי שקוראת מספר לא מבוטל של בלוגים וכו' ברשת, שזו ההתייחסות הראשונה שראיתי לאירוע הנורא שקרה שם..

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...