יום שבת, 3 בנובמבר 2012

איזון.

האמת שאני לא מתה על המילה הזו.
בעיקר מפני שאני לא חושבת שאיזון תמיד הכרחי. אם למשל אדם מאוד אוהב לעשות פעילות מסוימת, ומסוגל לעשות אותה עוד ועוד ועוד, אין צורך, בשם האיזון, להפסיק אותה ולצאת להתאוורר או לאכול צהריים.
אבל יש מקרים, במיוחד אלה הקשורים לחינוך ודוגמה אישית, שאיזון הכרחי על מנת להעביר בהצלחה את הנקודה אותה רוצים להעביר.

הייתי עם הילדים הבוקר, שבת, בהצגה הנקראת "שכנים". ההצגה עשויה היטב, השחקנים מצוינים, הרעיון טוב, אבל הבן שלי בן החמש יצא נסער וקשה לו עכשיו להרדם.
במשך כל ההצגה רואים שני שכנים שלא מסתדרים אחד עם השני. הם קצת מצחיקים אבל גם קצת לא נחמדים אחד לשני. באיזשהוא שלב הם מחליטים להתפייס וכל אחד נותן לשני מתנת פיוס, שניהם פותחים יחד את המתנות ומגלים שזו בעצם פצצה (התפאורה בסדר גמור, ה"פצצה" עשויה קרטון) אך מאותו רגע הבן שלי פחד. היה לו קשה עם ההתנהגות שמישהו מתיימר לתת מתנה, מתיימר להיות נחמד, ובעצם רוצה להרע למישהו אחר. עד כאן בסדר. אין לי בעיה עם הקושי שהוצג.
אבל,
ב99% מההצגה צפינו בקונפליקט בין השכנים, ורק בדקות הבודדות האחרונות ראינו כיצד הם השלימו והפכו חברים. שני הבנים שלי לא הצליחו להבין שהם באמת השלימו, משך הקונפליקט בניהם היה כל כך ארוך שזה מה שהם לקחו איתם מההצגה ולא עזר כמה שניסיתי להסביר באוטו שעכשיו הם חברים ולמה ואיך הם הסתדרו בסופו של דבר.
אני חושבת שזו בעייה של הרבה תוכניות "חינוכיות"- לא נותנים מספיק זמן להכיל ולספוג את הפיתרון.
למה לא בעצם? למה שמים כל כך הרבה דגש על הקושי, בלי לשים את אותו דגש על העונג שבפיתרון?
הילדים צריכים להרגיש את ההקלה וההנאה בחברות ובהגעה לעמק השווה, וברוב סוגי התכנים האלה, לא נותנים להם הזדמנות לחוש זאת.
זה קיים גם בהרבה סרטים וספרים- הילד לא מסתדר עם חבר/הורה במשך כל הספר ורק בעמוד האחרון הוא מוצא פיתרון והבן שלי לא מבין אם האבא עדיין לא מרוצה מהבן שלו או אם הוא "באמת" סלח לו.
אני לא קונה ספרים כאלה.
ספרים כאלה לא מייצגים היטב את המציאות. כן, במציאות יש קונפליקטים, יש משברים אבל המציאות לא נגמרת ב"הם חיו באושר ועושר" תנו לראות איך הם ממשיכים אחרי, לא צריך כאורך הקונפליקט אבל תנו עוד כמה עמודים בספר, המוח חייב לקבל את האיזון כדי להרגיש שאומנם הגענו לפיתרון, שהוא באמת עזר, שהכל בסדר.
לי באופן אישי יש נטייה לקרוא או לראות סרטים עם הרבה "כמעט לא קורה כלום". סרטים שרוב האנשים נרדמים בהם. סרטים אהובים בסגנון "הנהג של מיס דייזי" או " "שארית היום" או "אחוזת הוורד" הרבה יותר מדברים אלי בעדינות של תפיסת המציאות, מאשר סרטים בהם האמא חולה, והבת המורדת באה לטפל באמא החולה, ורבה עם האמא החולה, ובחמש שניות האחרונות של חייה ושל הסרט, הבת לומדת כמה היא אוהבת את אמה החולה. וזה הסוף.

לסיכום, ההצגה היתה טובה המרכיבים איכותיים, הרבדים ברורים, אך מטרת ההצגה, לימוד פיתרון סכסוך, מזכירה יותר ניתוח שהצליח אך החולה מת.



 

3 תגובות:

  1. גם אנחנו ראינו את ההצגה וגם יונתן היה נסער מאוד אחרי החלפת הפצצות. ממש לקח את זה קשה, האמון שלו נשבר. לא נותנים פצצות לחברים!

    השבמחק
  2. אני קוראת סמויה שלך :) פעם ראשונה מגיבה, למרות שאת הרבה פעמים מעוררת בי מחשבות והזדהות.
    הפעם פשוט מיללת (מהמילה מלל) את התחושות שלי לגבי התוכניות והתכנים שיש היום. חבל שאי אפשר לצעוק את מה שכתבת ע"ג העמוד הראשי של ידיעות, וחבל שאי אפשר לכנס את כל אנשי המקצוע סביב תוכניות הילדים ולהגיד להם: "מההההתחלה!" ולמיין טוב יותר את מה שהילדים נחפשים אליו.

    וזהו, ותודה שאת מעניינת כזאת!
    מאיה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...