יום שני, 26 בנובמבר 2012

להעיז בגדול

כשהייתם ילדים, מה רציתם להיות כשתהיו גדולים?
אני מתכוונת לרצון אמיתי ופחות לרצונות בסגנון "אני רוצה להיות מנוף".
האם מימשתם את הרצון הזה? האם אתם עוסקים בו עכשיו כתחביב, או שבכלל לא? למה לא?
אני מכירה הרבה אנשים העוסקים במה שחלמו לעשות, אני נמשכת להכיר אנשים כאלה, אבל מכירה גם הרבה שלא. אני אפילו מכירה אנשים שאין להם חלומות והם לא יכולים לשים את האצבע על משהו מיוחד שרצו לעשות כשיהיו גדולים.
רצונות יש לטפח מילדות.
במשך שנים תלוי על הקיר, מעל שולחן העבודה שלי, ציטוט מתוך נאום של תיאודור רזוולט אותו נאם ב1910 בצרפת.
הנאום קיבל את שמו "האדם שבזירה" ( The man in the areana) מתוך אותו ציטוט מפורסם.
הציטוט הזה עבר איתי מדירה לדירה, מקיר לקיר, מניסיונות כאלה ואחרים שחלקם הצליחו ורובם לא.
רובנו לא עושים את מה שבוער בנו, מתוך חשש מכישלון או מפני שאנחנו חוששים לייצר משהו בינוני ולספוג ביקורת מהסביבה הביקורתית.
בימים אלה אני חושבת הרבה איך להעביר לילדים שלי שכישלון הוא חלק הכרחי באופן מוחלט ואבסולוטי, מהצלחה. הצלחה פשוט אינה אפשרית בלי כישלון והם צריכים לדעת את זה, לחוות את זה, ללמוד את זה, להבין את זה.

זה הציטוט האהוב:
It is not the critic who counts; not the man who points out how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error and shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor defeat.

אומנם מקסים ומושלם באנגלית אך אנסה לתרגם אותו בצורה מאוד חופשית לעברית. יסלח לי רוזוולט אם יש חוסר דיוק.

"לא המבקר הוא זה שחשוב. לא האדם המצביע על האופן בו האיש החזק מועד ונופל, או על האופן בו עושה המעשים יכול היה לעשותם בצורה טובה יותר. הקרדיט שייך לאדם הנמצא בזירה עצמה, שפניו כוסו בדם וזיעה, שחותר באומץ, שטועה, שכמעט מצליח אבל לא, שוב ושוב. מפני שאין מאמץ בלי שגיאות וחסרונות. אבל הוא זה ששואף בעצם לעשות את המעשים, הוא זה שיודע התלהבות גדולה, מסירות גדולה, הוא זה המשקיע עצמו למען מטרה ראויה. הוא זה שבמקרה הטוב יודע ניצחון והישגים גדולים, ובמקרה הרע, אם נכשל, לפחות נכשל תוך שהעיז בגדול, כך שמקומו לעולם לא יהיה בין אותן נשמות קרות ופחדניות אשר אינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה."

גם עכשיו כשאני קוראת את זה, אני מהנהנת ומהנהנת.
בעיני זו אחת המתנות הנפלאות ביותר שהורה יכול להעניק לילד שלו. לא לבקר את רצונותיו, לעזור לו להעיז בגדול, אך לא לעזור לו לא להכשל.
לשנן בפניו שוב ושוב שעליו לקחת בחשבון שכל מי שמעיז בגדול, נכשל עד שהוא מצליח. תמיד. וזה בסדר, ככה זה אמור להיות.
כיצד לפתח כושר עמידות בפני כישלון אצל ילדים, זה עדיין משהו שאני חושבת עליו, יש לי כיוון כללי.

ברור לי לחלוטין שעל מנת שילד יצמח לאדם מבוגר המעיז בגדול, יש לנטוע בו את שורשיי היכולת הזו בעודו צעיר.


 
 
סדרת הראיונות בנושא "בערה פנימית" תתחיל בקרוב (יש כבר רשימה מכובדת).
אם גם אתם מעיזים בגדול, ועושים משהו שתמיד אהבתם ורציתם לעשות ,
(שוב, מספיק שזה גדול עבורכם, לא צריך להיות מהנדס בנאס"א
על מנת שזו תהייה העזה בגדול,)
אשמח לראיין אותכם לבלוג.
 

6 תגובות:

  1. אני אוהבת את הרשומות החכמות שלך.
    תודה!

    השבמחק
  2. הי יפעת,
    נהנתי לקרוא את הפוסט הזה, ואף עלה בי הרהור.
    איך לעזור לילד ללמוד מכשלון? קודם כל צריך להכיר בכך שלפנינו ניסיון שכשל. לזהות אותו ככזה. אחר כך אפשר לחשוב איך ללמוד ממנו ולהשתפר.
    בעיני אמא שלי מעולם לא נכשלתי. כלומר, אם לא הצלחתי במשהו היא לא ייחסה לזה שום חשיבות, או שפשוט עברה הלאה. זו נטייה טבעית ונוגעת ללב, והיא נובעת ממקום מאוד אוהב ושוחר טובתי. עד היום, היא פשוט לא רואה את חוסר ההצלחה שלי. כל מה שאני משיגה הוא טוב מספיק.
    יש בכך משהו מאוד מנחם וחם.
    אבל בעצם אני חושבת שהיא גרמה לי לשכוח את הכשלונות שלי, ויחד איתם את השאיפות שהניעו אותי לנסות מלכתחילה. היו דברים שפשוט עזבתי.
    אני חושבת שגם בזמן שאנחנו אוהבים את הילד שלנו ללא תנאי ומקבלים אותו כמו שהוא, יש לנו אחריות להציב בפניו מראה שלא מייפה את המציאות, במקומות שבהם זה יכול לשרת אותו. צריך למצוא את האיזון הנכון בין עידוד והערכה לביקורת בונה והצבת דרישות.
    אני לא יכולה להגיד שאני טובה בזה במיוחד. למזלי, בן זוגי (בניגוד לאבי) מאזן אותי ונותן לילדים ביקורת (בונה! בונה!) במקומות שבהם אני מחליקה...

    השבמחק
  3. אהבתי מאוד.
    אני תמיד טוענת שיש את "אנשי המישור" שהולכים על בטוח ואת אנשי הפסגות והעמקים...מי שרוצה נוף ואויר של פיסגה, צריך לדעת שהוא גם יעבור בעמק...אבל איך לחנך ילדים לזה...לא פשוט.

    השבמחק
  4. רעות, אהבתי את מה שכתבת. להכשל לדעתי, זה לא משהו שצריך לתת לילד להרגיש מאוכזב אלא ללמוד מן הטעות ולתקן בפעם הבאה. לא לעשות מכישלון יותר ממה שהוא, מורה דרך בסך הכל, ולא לנסות להעלים אותו.

    השבמחק
  5. אמא ברשת, אימצתי את המושגים היפים שלך, תודה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...