יום שבת, 17 בנובמבר 2012

לא נותר אלא..

בחיפה אין אזעקות עכשיו, נסראללה ישן (ששש... חלומות פז).
בפעם האחרונה שחוויתי צבע אדום, היינו בארץ בחופשה.
גרנו באירופה אז והגענו לארץ לחגוג את חתונתו של אחי.
כמה ימים אחרי החתונה, בזמן שהאכלתי את בני בן השנה בטטה בבית הורי, נשמעה אזעקה ואחריה נפילות.
לקחתי את הילד ואת הבטטה וירדנו למקלט.
האכלתי את הבן שלי בטטה במקלט וחשבתי "מה זה קשור עכשיו? מה זה החרא הזה?"
הקדמנו את הטיסה בשלושה ימים, ותוך 48 שעות שוב היינו בין אנשים החיים את חייהם בשקט.
בזמן ההמראה אני זוכרת שחשבתי "ביי ביי בית משוגעים."
התחושה היתה כמובן רגעית, המשפחות שלנו נשארו בארץ וליבינו איתם. ישבנו דבוקים לעידכוני הנפילות, מדברים עם הבית אלף פעמים ביום.

כמה דורות זה עוד יהיה כך? למה זה לא יכול להפסק עכשיו ברגע זה?
אני לא שמאלנית ולא ימנית ולא שום דבר.
אני לא בקיאה מספיק כדי לתת ניתוח פוליטי מעמיק הכולל עבר הווה ועתיד של "המצב", אני רק יודעת שלכל טיעון "צודק" אחד, יש טיעון "צודק" אחר הסותר אותו, לכן אני רואה את שניהם כבטלים.
אני לא רואה צדדים, אני רואה בני אדם.
בבני אדם כולם מבינים, כי כולם כאלה.

בשנים הרבות שגרנו באירופה לא תמיד טסנו אל על. יצא מידי פעם ששער הטיסה של החברה המקומית איתה טסנו לארץ, היה צמוד לשער הטיסה לסוריה. אני זוכרת את הציחקוקים של הנוסעים מהצד השני. את הגנבת המבטים שלהם, את הגנבת המבטים שלנו. למה היה לי הרושם שהם אמורים להתנהג אחרת ממה שמתנהגים בני אדם? אני זוכרת את הבחורה המוסלמית לפני בתור לקפה בדיוטי שהסתובבה אלי ואמרה" nice to meet you". גם לי היה נעים לפגוש אותה. היא העבירה לי את הסוכר ואמרה "פליז"  ואני חייכתי ואמרתי "סנק-יו".
זה היה נעים. לשתינו. כל כך פשוט.
היא הלכה לשבת בשולחן עם המשפחה שלה ואני בשולחן ליד עם בעלי. מה כל כך מסובך פה? מה כל כך מורכב מעבר לרצון של שני אנשים, שונים ככל שיהיו, להסתדר. למה לא קיים אותו רצון בין מדינות? אותן מדינות המורכבות ממני וממנה. למה אני לא יכולה לעלות כתיירת למטוס שלה? למה היא לא יכולה לבקר אותי?

אתמול בזמן נסיעה באוטו, אי אפשר היה לשמוע רדיו. כל חמש שניות עצרו ויידעו את הציבור איפה יש צבע אדום.
"מה זה החרא הזה?" שאלתי את בעלי. "מי מתנהג ככה בימינו? זה לא קשור לתקופה בה אנחנו חיים, זה פאסה, לא מתאים לי ההתנהגות הזו."
בעלי הסתכל עלי במבט שמסתכלים על ילד שלא מבין שום דבר.
יכול להיות שאני לא מבינה שום דבר, למרות שתכלס מה יש פה להבין?
יכול להיות שהכל באמת כל כך מורכב, יכול להיות שאין פיתרון, יכול להיות.
משפטים כמו "צריך לכתוש אותם עד שלא יצליחו להרים את הראש" נותנים אולי תחושת הקלה לאדם מבוהל. אותו אדם מבוהל מקווה שבצד השני לא חושבים כך עליו. אותי בעיקר מבהיל האדם (ולא משנה מאיזה צד) המדבר באלימות גורפת ואני חושבת לעצמי אין לו אמא? אין לו אבא? אין לו ילדים? הוא לא רוצה לחיות בשקט בעצמו?
כל מה שצריך זה לרצות, זה הכל.
אני חושבת שמה שקורה עכשיו לשני הצדדים כבר קרה כל כך הרבה פעמים קודם בלי שינוי של ממש. משונה טיפשי קצת לעשות את אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה. לא?
מה נותר לעשות?
לא נותר אלא לאהוב.









 

תגובה 1:

  1. מסכימה עם כל מילה ועם האיור שמדגים אותן להפליא... מאחלת לכולנו שיהיה פה רק שקט והרבה יותר סובלנות ואהבת הזולת.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...