יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

בערה פנימית

אחת התחושות הכי שוות, מעבר לאהבה כמובן, היא להרגיש נכון.
כל אדם צריך לשאוף להרגיש נכון.
להרגיש נכון בעיני, זה לעשות משהו שאתה הכי רוצה לעשות ואתה רוצה לעשות אותו כל הזמן. אתה מרגיש שאתה גדל בתוך הזמן הזה שאתה משקיע. (לכן זה לא נחשב כשאומרים "אני רוצה לשבת כל הזמן מול הטלויזיה" לא.) כדי להרגיש נכון צריך לחוש מימד של התקדמות, חידוד, מומחיות ויותר מכל תחושה שנעלם העולם.
תחושת 'נעלם העולם' היא אחת התחושות האהובות עלי והרגשתי אותה במהלך חיי בעיקר בתהליכים הדורשים יצירתיות, אבל לא רק. גם תוך כדי רכיבה על סוסים הגעתי לשם.
כשנעלם העולם, אין חשבונות לשלם ואין קופאית מעצבנת. אין חמישה קילו יותר ואין התינוק לא ישן בלילה. הם אינם, נעלמים.
למקום הקסום הזה אפשר להגיע בעיקר בעזרת בערה פנימית. איזשהו צורך האופיני רק לאדם המסוים לעשות את המשהו המסוים שהוא עושה שוב ושוב.
זוכרים שכתבתי על אמדאוס?
זוכרים שכתבתי שהילדים שלי מנגנים פסנתר?
זוכרים שכתבתי שכדי להגיע לתוצאות מרשימות, לכישרון יש חלק קטן בעיניין?
אז הרבה כתבו לי ושאלו, אבל איך. איך גורמים לילד לרצות ללמוד לנגן בכלי ולהשקיע מרצונו את הזמן?
אז אני רוצה לעשות איזשהי הפרדה.
הפרדה בין רוצה לצריך.
אני לא יודעת אם אחד מהילדים יקח את הנגינה למקומות שנגנים מקצועיים לוקחים אותה.
בעיני ללמוד לנגן זו מיומנות שעל כל אדם לרכוש בדיוק כמו קרוא וכתוב.
אף הורה לא אומר לעצמו "אבל אני לא רוצה להכריח אותו ללמוד לקרוא ולכתוב". הלמידה הזו היא עובדה קיימת ויתרונותיה ברורים לכולנו.
זה גם היחס לנגינה בבית שלנו. הילדים לומדים לנגן מפני שזה לימוד של עוד שפה, הבנה בעוד מימד, חשיבה מנקודת מבט אחרת.
הם לומדים לנגן מפני שזה תורם להם מבחינה מוטורית קוגנטיבית, מפני שזה מחדד את חוש הקצב והיכולת להאזין למה נכון. לשבת בשקט. להקשיב.
אף אחד מהילדים לא ביקש לנגן, אך אף אחד מהם גם לא התנגד. לומדים לנגן כמו שלומדים כתיב וחשבון. זהו.
עם זאת, אני עושה הרבה מאמץ על מנת שהנגינה תהייה נעימה, שהם יבינו את משמעותה. אני יושבת איתם, אנחנו מדברים עליה, משווים נגינה של יצירה בפעם הראשונה שמנסים, ומדברים עליה שוב אחרי הפעם העשירית שמנגנים אותה. הילדים רואים אותי מתאמנת בנגינה בדיוק כמו שהם רואים אותי קוראת ספר. זה טבעי, ולכן אין מלחמה ומאבק סביב זה.
אבל הנגינה שלהם, בשלב זה לפחות, לא נעשת מתוך בערה פנימית.
אולי היא תוצת בשלב מאוחר יותר, אולי לא. זה לא ממש משנה.
בערה פנימית זה משהו אחר. בערה פנימית זה משהו שגורם לילד או המבוגר לבחור מרצונו להעמיק בתחום מסוים. חובתו של כל הורה, בעיני לפחות, לתת לילד או לאדם לעשות את זה כמה שהוא רוצה. אבל כמה שהוא רוצה. 
מי שלא יודע איך לעזור לו לעשות את זה, לפחות שלא יעמוד בדרכו.
אם ילד למשל, מושך לכיוון המטבח ורוצה להתנסות ולבשל, אני אומרת, לתת לו. לתת לו כמה שהוא רוצה. (אפשר לקבוע כללים לגבי סידור הבלאגן.)
אם ילד רוצה לשחק עד הערב כדורסל במגרש, לתת לו. זה הרבה יותר חשוב להתפתחות שלו מאשר ללמוד למבחן בתורה.
זה יותר חשוב מפני שהבערה הפנימית עובדת, הוא נמצא בדיוק במקום בו הלמידה היא מקסימלית ואיכותית ביותר.
אם ילד הוא סוּפּר חברותי ורוצה להשקיע כל רגע פנוי בשבט הצופים, לתת לו.
אם ילד יושב שעות מול המחשב ומנסה להבין אותו, לתת לו.
אף אחד לא יהפוך חיה חברתית רק מפני שאמא שלו אומרת לו "תצא קצת" (לשים לב שזה לא לשחק משחקים מול המחשב, שוב, כי אין כמעט במשחק מחשב מימד של למידה. כשלא מרגישים שגדלים ומתרחבים, שזה בעצם מה שלמידה עושה, מרגישים פול גז בניוטרל. זה לא זה, משקיעים הרבה זמן ואנרגיה אבל לא מתקדמים לשום מקום. וכדי להרגיש נכון צריך להתקדם.
זה לא תמיד פשוט כמו שזה נשמע.
לנו ההורים מאוד קל להסחף אחרי המסלול המוכתב על ידי המסגרת - גן, בית ספר,צבא, אוניברסיטה,חתונה,ילדים,עבודה.
וגם ילד שעוקב אחרי המסגרת, ישנה ציפייה ממנו להצטיין בתוכה.
כשמסתכלים על הרשימה הזו שתי שורות למעלה, המופרדת בפסיקים, רואים עד כמה היא מגוחכת.
ויחד עם זאת רובנו מתייחסים אליה כסמן ימני המורה לנו איפה הילד צריך להיות ומה הוא אמור לעשות בכל רגע נתון.
אני בעד להתעלם כמעט לחלוטין מהרשימה המגוחכת הזו.
אני בעד להחליף את הסמן הימני לאחד- בערה פנימית.
בואו נעזור לילדים ללכת לכיוון אליו הם מושכים, ונשתדל להתעלם מהרשימה. היא רק מתיימרת "להקל על הילד", היא רק מתיימרת "לעזור לו להרגיש ולהיות כמו כולם". לרוב היא מכבידה ומקשה עליו לחוש שייך.
ואם אנחנו לא מסוגלים להביא את עצמנו לעזור, לפחות שלא נפריע.

 
נ.ב. אם יש משהו שאתם עושים מתוך בערה פנימית, גם אם זה תחביב, אני רוצה לראיין אותכם.
אנא צרו קשר. רציני לגמרי.
נ.ב.ב למי שכתב לי מה עם החומר שהבטחתי דרך המייל. ובכן, לכתוב זה משהו שאני עושה מתוך בערה פנימית
ומשקיעה את רוב זמני הפנוי (וגם הפחות פנוי) לכתיבה מחוץ לבלוג. ברגע שארגיש שיש לי חומר ראוי לשיתוף, אני מבטיחה לשלוח לכם. רשימת המיילים אצלי.
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...