יום ראשון, 21 באוקטובר 2012

זר לא יבין

כשאני הייתי ילדה, אמא שלי לא הרשתה כלב בבית.
יש סיכוי סביר שאמא שלי עכשיו אומרת למחשב "הו גוֹד! לא עוד פעם, לא שוב סיפור-אמא-שלי-לא-הרשתה-לי-כלב-כשהייתי-ילדה". בסדר אמא, לא אספר כל פרט קטן של כמיהה אין סופית, כל שביב רצון לא ממומש לכלב עד שבגיל 18 זכרתי, או יותר נכון קיעקעתי בזיכרון שלי את המשפט: "כשתהיי אדם מבוגר תעשי מה שאת רוצה" והבאתי כלב הביתה. מאז היו לי כלבים באופן תמידי, איתי לכל מקום שהלכתי. כמו עוד איבר הכרחי בגוף.
את העונג בלגדל כלב משלי בבית שלי, אני חייבת לאמא שלי. ספק אם היייתי כל כך נהנת מנוכחותם אלמלא אמא שלי היתה אוסרת לגדל כלב בבית.
כשאני אומרת לילדים שלי, המשחקים עם הגור החדש "אתם יודעים, כשאני הייתי ילדה, אסור היה לגדל כלב בבית" הם מסתכלים עלי כאילו אמרתי "אתם יודעים, למיליוני ילדים באפריקה אסור כלב בבית". זה מעניין להם את הסבתא, זה לא קשור אליהם, הם לא מבינים את זה, הם נולדו לכלבים בבית, זה ברור מאליו.
ועדיין, ההנאה שלהם מהכלבים גדולה מאד, הם בעלי ביטחון רב עם בעלי חיים. זה מוסיף ותורם להם המון.
יש אנשים, ואני יכולה להבין, שלא רואים בכלב הרבה מעבר לליכלוך, מטרד ועול.
אני מבינה את זה מאחר והם לא נהנים מתמצית החיה, ממה שהיא מקרינה ונותנת. ומי שלא נהנה, לא יבין. אף פעם. זה ככה עם כל דבר, לא רק עם כלבים.
אני חושבת שהילדות שלנו יכולה לשמש מצפן נפלא. כשחברה ציינה בפני שהיא לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם חייה, עכשיו כשעזבה את העבודה, עניתי "מה אהבת לעשות כשהיית ילדה?" זה מקום טוב להתחיל ממנו, מה שבער בנו כילדים, סביר להניח שעדיין מעניין אותנו כמבוגרים.
כפי שכתבתי אתמול, כלבים בשבילי הם היסודות שלי, אני מזהה את עצמי כשאני איתם מאחר והיו מושא רצונותיי במשך כל שנות ילדותי.
אני לא רואה כתיק את זה שצריך לטייל איתם שלוש פעמים ביום לפחות. אני רואה את זה יותר כהטענת סוללות. לא במקרה למדתי וטרינריה ולא במקרה אני נשואה לוטרינר החולק ומבין את החיבור.
לפני כמה חודשים נפטרה אחת משתי הכלבות שלנו, ממחלה.
שלשום הבאנו גור חדש, צ'ארלי, שמיד הכניס רוח שמחה הביתה.
רוצים לפגוש אותו?

 
זה צ'ארלי
 
 
הוא בן שלושה חודשים
הוא לא כל כך גדול כמו שנראה בתמונה
 
 
הוא קצת מתבייש מכם
 
נו, צ'ארלי, תן שיראו אותך
 
"צ'ארלי!"
 
או.
נו, מה אתם אומרים?
באיזה תדר שומעים עם אוזניים כאלה?
 
אוזניים כאלה לא יכולות שלא להרים את המורל 
יש אנשים שלוקחים פרוזאק
אני לא צריכה יותר מעשר דקות בהייה
ביצור הזה
 
 
ההא...
שלווה פנימית
 
 
כמובן כשהוא ער זה לא ממש נראה ככה
מאחר והוא כלב רועים
מהסוג שרעייה אצלו בדם
(מישהו כבר מנחש איך קוראים לגזע?
לאף אחד אין חוות כבשים בניו זילנד?)
 הוא מתרוצץ בבית ומנסה לרעות את הילדים
 
 
 
הם מן הסתם מוצאים את זה מאוד משעשע
עד לרגע בו צ'ארלי מנסה לקרקע
את אחת הכבשים-ילדים
ונושך אותם קלות, כמו שגורים נושכים
ואז נשמעות זעקות מחדר הילדים "א-מא, צ'ארלי נושך אותי!"
ואני צועקת חזרה "הוא לא נושך, הוא משחק!"
וכך עברה לה כל השבת, הילדים מתרוצצים ומשחקים עם הכלב
ופעם בחמש דקות:"א-מא, צ'ארלי נשך אותי!"
"למה זה נשמע לי מוכר?" בעלי שאל
"לא יודעת.." עניתי "באמת יש בזה משהו מוכר..."
"אאההה נזכרתי!" בעלי ענה
 
וגם אני נזכרתי
ולא הפסקנו לצחוק ולחקות את ילדים
אני בטוחה שגם אתם מכירים את הסרטון הזה מאחר ויש לו 489 מיליון צפיות נכון לעכשיו.
 
אז כן, אני בעד כלב בבית. אפילו מאוד בעד. אבל, וזה אבל גדול, לא לקחת כלב סתם. כלב צריך להתאים לכם ולנסיבות חייכם. כלב מדריש הרבה טיפול ותשומת לב. אני מוצאת את הטיפול בהם מספק ומהנה, אבל אל תתפתו לקחת כלב בלי סבלנות לכל מה שהוא מביא איתו. כשלוקחים כלב, צריך שיהיה מבוגר אחראי שמבין כלבים, או לפחות בעל רצון ללמוד מה זה אומר לגדל כלב. זה נחמד לחשוב שכלב יהיה באחריות הילדים, אבל אלא אם יש לכם ילד בן 10 ומעלה, האחריות היא שלכם והילד ילמד מכם בנתיים אחריות מהי. אם אתם חושבים על זה אבל לא בטוחים, אתם מוזמנים לכתוב לי, נדבר על זה.
יום טוב.
שבוע טוב.
 
 

3 תגובות:

  1. אוי, כמה אני אוהבת רועים אוסטרליים!
    (הוא אוסטרלי, נכון?)

    הם כאלה טובים ונאמנים. ויפים...

    גדלתי עם כלבים, תמיד וכשגרתי בת"א הייתה לי חתולה נהדרת. אני כ"כ אוהבת אותם!
    הלוואי שהיה לי כלב, או חתול, או שניהם. אבל אני לא יכולה עכשיו. מחכה.

    השבמחק
  2. יפה דפנה, את היית הכי קרובה. צ'ארלי הוא מגזע border collie והוא קרוב משפחה של הרועה האוסטרלי. הם מאוד דומים חוץ מהצבעים והזנב הארוך. קבלי שתי נקודות :-)

    השבמחק
  3. נהדר.
    הוא נראה מתוק ומלא עזוז :)

    תתחדשו ותהנו!

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...