יום שני, 15 באוקטובר 2012

מה לי ולישו

אני קוראת לא מעט.
מסיבות שלא תמיד ברורות לי בהתחלה, משפטים מסוימים נתקעים לי בראש.
הם מטיילים לי במחשבה ואני חוזרת עליהם בצורה כמעט בלתי רצונית, שוב ושוב. הופכת אותם מפה לשם קדימה אחורה, עד שמהותם מסתדרת לי והם נעלמים.
לא מזמן נתקלתי במשהו שאמר ישו. כן, ישו. אני אפילו לא זוכרת איפה בדיוק קראתי את זה, רק זוכרת את תחושת חוסר הנוחות שהמשפט הזה יצר אצלי.
וזה המשפט:
 He that hath, to him shall be given, and he that hath not, from him shall be taken even that which he hath"
רגע, אל תברחו.
זה לא כזה כבד. אני אתרגם חופשי: "לזה שיש ינתן עוד, ולזה שאין, ילקח ממנו אפילו מה שיש לו."
כלומר- אלה שיש להם מקבלים עוד, ולאלה שאין, לוקחים מהם את המעט שיש להם.
זה פשוט לא הסתדר לי. ועוד ישו, לא מתאים לו להגיד דבר כזה, באמת.
ככה עושים? זה יפה?
לא.
ועדיין, בזמן שלקחתי את הילדים לחוג, בעמידה ברמזור, כשיצאתי מהאוטו למלא דלק, זה הדהד לי שוב ושוב.
He who hath, to him shall be given
and he that hath not
from him shall be taken
even that which he hath
וזה שיגע אותי.

הבוקר, לפני שיצאנו מהבית, הצעתי לבן שלי להזמין חבר שהיה אצלנו פעם. "לא, לא, אני לא רוצה להיות חבר שלו, הוא מעצבן ומציק, אני לא רוצה לשחק איתו".
אני מכירה את הילד, אני רואה אותו ואת הקושי שלו. הוא ילד מקסים.
"הוא לא מעצבן בכוונה" עניתי "הוא לא כל כך יודע איך לשחק אז הוא מנסה בכל מיני דרכים, הוא לא מתכוון להציק."
"לא איכפת לי" ניפנף אותי, "פעם הייתי חבר שלו, אבל הוא מציק ואף אחד לא רוצה להיות חבר שלו יותר, גם החבר הכי טוב שהיה לו, כבר לא חבר שלו."
שתקתי.

ואז, בבת אחת, זה הסתדר לי.

זו אמת אכזרית אומנם, אבל זו האמת-
כדי שיתנו לנו עוד ממשהו שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים לייצר אותו קודם בעצמנו.
זה קשה לחשוב שלילד חברותי, שיש לו כבר הרבה חברים, עוד רבים אחרים ירצו בחברתו, ולילד שיש רק חבר אחד, אפילו האחד לא רוצה להיות חבר שלו יותר. זה קשה מאחר שסביר להניח שהילד המציק זקוק לחברה יותר מכל האחרים.
או אם נחשוב על התלמיד המתקשה בלימודים. הוא זה שהכי זקוק לחיזוקים מהבית ומהמורה, אבל לעיתים קרובות מי שמקבל את הפידבקים, את הטפיחה על השכם, זה דווקא התלמיד המצטיין. וזה שמתקשה לא רק שלא מקבל חיזוקים, אלא לרוב גם גורמים לו להרגיש לא בסדר, לוקחים ממנו את המעט שיש לו.

זה כמובן נכון גם לגבי מבוגרים.
כשאנחנו עולים שלושה חמישה קילו, ולא מרגישים מושכים במיוחד, דווקא אז אנחנו הכי זקוקים לאהבה של הסביבה.
כשאנחנו נטולי אנרגיות ואין לנו כוח לעזור לאף אחד, דווקא אז אנו הכי זקוקים לאנרגיות ולעזרתם של אחרים.
כשאין לנו כוח להיות נחמדים, דווקא אז אנחנו רוצים שיהיו נחמדים אלינו. 
אבל בדרך כלל, הסביבה לא נחמדה למי שלא נחמד ולא עוזרת למי שלא עוזר ולא סבלנית למי שמפגין חוסר סבלנות.
וילדים לא רוצים להיות חברים של ילד לא חברותי.

 

3 תגובות:

  1. תסתכלי פה בסרט של ריק לאבוי. הכל מעניין והדובר מצויין. את החלק על "כלכלת אסימונים" ראיתי לפני שנים וחיפשתי מאז.
    אפשר לקרוא את הספרים שלו. על מוטיבציה ועל לקויי למידה. יש בסטימצקי וברשת.
    http://www.youtube.com/watch?v=HuR_8Q6lyG8

    רותי

    השבמחק
  2. אני זוכרת שבהיותי צעירה יותר, שמעתי את הביטוי "כסף מביא כסף"... מכירה?
    מן וריאציה עכשווית על ישו..? בכל אופן, כן - צריך ליזום, להיות פרואקטיביים. מן If you build it, they will come שכזה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...