יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

ים של דמעות

קראתי את הספר החדש של ג'יי קיי רולינג בשלושה ימים.
אהבת אותו. הביקורות היו מאוד מעורבות, אבל אהבתי את הכתיבה שלה, הרבה מהחוויה האנושית דחוסה בכל משפט, העלילה פחות רלוונטית למרות שיש בה מן הקומי, קומי שחור.
התחלתי לקרוא אותו שוב, כי לפעמים כשאני מסיימת ספר אני מיד מתחילה לקרוא אותו שוב, והטלפון צלצל.
בספר, אחת הדמויות, גבר בן 40, מתמוטט ומת מחוץ למועדון הגולף ליד האוטו שלו. כשקראתי את זה בפעם הראשונה היתה לי תחושת דז'ה וו משונה.
התעלמתי.
המשפחה שלנו חוותה התמוטט-ומת. קרוב משפחה מאוד קרוב, בן גילי, התמוטט ומת לפני שנים ספורות. לא הרגשתי את המוות שלו. ידעתי שהוא איננו, ידעתי, אבל לא הרגשתי את זה בגוף שלי. ראיתי את המשפחה שלי בוכה אבל משהו בי כנראה לא הצליח לתפוס, שהוא איננו, לתמיד.
וזה היה בסדר לי שלא הצלחתי להרגיש את זה, מי רוצה להרגיש אובדן? קראתי את הקטע בספר וכל המקרה ריחף לי שוב בראש, העפתי את המחשבות מעלי.
אמא שלי היתה בטלפון, דיברנו קצת מה-נשמע-הכל-בסדר והשיחה התגלגלה כך שהזכרתי את שמו של קרוב משפחה אחר שגר באירופה, גם קרוב אלי, מבוגר ממני ב5 שנים.
אמא שלי השתתקה לרגע ואז אמרה "הוא חטף התקף לב לפני כמה שעות, מצבו קשה."
"איך לא אמרת לי את זה מיד בתחילת השיחה?" שאלתי את השאלה הכי פחות רלוונטית.
"פשוט עוד לא יודעים מה איתו" השיבה.
דיברנו, היא סיפרה לי מה קרה - הוא הלך לשחק גולף עם חברים. הוא הלך לאוטו, ולידו קיבל התקף לב קשה, עבר החייאה ועכשיו הוא בבית החולים, מורדם ומונשם.
מה?
מה?
מה?
מורדם? מונשם? החייאה? גולף? ליד האוטו?
כן.
סגרתי את הטלפון ולא הרגשתי כלום.
זה בסדר, חשבתי לעצמי, אני יודעת שבמקרים האלה אני לא מרגישה כלום.

יום למחרת התחלתי להרגיש לא טוב. ההרגשה היתה דומה להרגשה שהיתה לי לפני מבחנים גדולים עוד כשלמדתי וטרינריה. לא נעים, אבל נסבל.
ופתאום, לא היה לי אויר.
לא הצלחתי לדבר יותר ממילה אחת בלי להרגיש שאני נחנקת.
כולם היו בבית, הילדים דיברו אלי, לא הצלחתי להבין מה הם אומרים.
הרגשתי שאני בעצמי עוברת התקף לב.
"אני לא מרגישה כמו עצמי, אני לא מרגישה כמו עצמי" חזרתי ואמרתי לבעלי.
אין לי אויר, יש לי לחץ בחזה. "זה פסיכולוגי" אמרתי לעצמי בעודי צועדת כמו אריה בכלוב בדירה. תפסיקי עם זה, תפסיקי עם זה. וככל שהתנגדתי כך זה החמיר.
אבא שלי בא לקחת אותי לרופא שעה לפני התור שקבעתי.
הגעתי לרופא והפקידה אמרה "את תצטרכי לחכות"
באמצע חדר הקבלה נשכבתי על הריצפה.
הרופא יצא אלי וביקש שאכנס לחדר.
נכנסתי לחדר ומיד נשכבתי על מיטת הבדיקה.
הרופא הסתכל עלי בעניים טובות שואלות.
"אין לי אויר" אמרתי.
הוא בדק לי מיד דופק והקשיב ללב שלי. לקחתי את כל האויר שהיה לי ואמרתי: "קרוב משפחה מאוד קרוב קיבל התקף לב אתמול, הוא כל כך צעיר, מצבו קשה ואני חושבת שאני מגיבה לזה..." נגמר לי האויר, לא הרגשתי את כפות הידיים.
הוא המשיך לבדוק ואמר:"אני חושב שאת צודקת"
"וגם..וגם..." והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי.
"וגם....קרוב משפחה אחר, מת...מת לפני כמה שנים מדום לב...הוא היה בגילי..."
והמשכתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי, ים ים של דמעות.
הרופא הטוב ישב איתי כמה דקות ואז קרא לאבא שלי המודאג שחיכה בחוץ, שיכנס.
וישבתי שם, ילדה בת 37, בוכה בוכה.
אבא שלי נתן לי טישו והרופא הסביר לאבא שלי מה בדיוק קרה. ואז פתח את המחשב קרא בדיקות עבר שלי שהופיעו על המסך ואמר לאבא שלי בקול, כך שאשמע מבעד לבכי :"אתה יודע איזה כולסטרול יש לבת שלך? אני לא ראיתי כאלה תוצאות בחיים שלי, כאילו היא בת 16" ואבא שלי חייך. ואני חייכתי בתוך הבכי, כי הוא דיבר מעלי כמו שמדברים לילד. וזה עזר.
זה היה נחמד מצידו לעשות את ההצגה ליד אבא שלי על מנת שארגיש יותר טוב.
והרגשתי יותר טוב.
חזר לי האויר.
כמו גשם היה הבכי.  
ואין כמו האויר של אחרי הגשם.
אחרי מבול הדמעות, הכל היה נקי, יכולתי לראות שוב את הדרך.



לבן דוד שלי שאיננו, קוראים איתי. אני מתגעגעת אליו.
מאוד.





 

4 תגובות:

  1. ריגשת אותי מאןד. השבוע גם סביבי היו 2 אובדנים. תודה לאל לא קרובים. אבל הייתי צריכה פתיחה של הברז כדי להקל על המחנק...
    הטישו כבר בפח. נהנית לקרוא אותך. תודה

    השבמחק
  2. אוי, מדהימה ומתוקה אחת. ברור שבכיתי יחד איתך בפוסט הזה. נשמע שעברו עלייך כמה שעות מפחידות ומכאיבות. אני שמחה לשמוע שהוטב והוקל לך.

    צירופי מקרים יכולים להיות אכזריים ביותר. לא צריך יותר מאצבע קטנה שתפרוט על המיתר הנכון ותפתח את הסכר.

    אהבתי את האנלוגיה לאוויר הנקי שאחרי הגשם. בכי שמביא איתו קתרזיס הוא מתנה.

    *מחבקת*

    השבמחק
  3. הי יפעת.
    ראשית - פוסט מקסים, כנה ומרגש :)
    שנית - בחרתי בך כאחד הבלוגים החביבים שלי במסגרת ה - lovely blog award, את מוזמנת להעביר את המטה הלאה, פרטים בפוסט:
    http://adidror.wordpress.com/2012/10/14/%D7%A0%D7%97%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9D/

    עדי.

    השבמחק
  4. :-(
    התקף חרדה יכול מאוד להלחיץ.
    המון בריאות לך ולכל בני המשפחה. משתתפת בצערך על האובדן.
    קשת

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...