יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

תלוי איך מציגים את זה

בעקבות הפוסט על החוגים, אימהות כתבו לי ושאלו, איך אני גורמת לבן שלי להתאמן בעקביות בפסנתר, או לעשות דברים אחרים שאולי במבט ראשון לא כל כך כיף לעשות.
התשובה שלי היא, ברור שלא הכל כיף, הכל תלוי באופן שמציגים את זה.
ולהמשיך להציג את זה כך, בעקביות.
אימהות כותבות לי "אני לא רוצה להכריח", גם אני לא רוצה. שום דבר לא יוצא מ"להכריח". לגרום לילד לרצות לעומת זאת, אפשר. ורצוי. (למה רצוי, בפוסט אחר.)
יש רק לקחת בחשבון, שזה דורש מאמץ מההורה, כמו, או יותר, מהמאמץ שזה דורש מהילד.
יש ימים שקשה לי, (כן לי, לא לילד) יש ימים שבא לי לדפוק את הראש בקיר. יש ימים שאני דופקת את הראש בקיר.
על מנת להטמיע כוח רצון ומשמעת עצמית מברזל, ההורה צריך להיות שם עם אותו רצון ללמד ועם אותה משמעת להתמיד. אף ילד לא יגיב להוראה או פקודה, אף ילד לא ישב ויעשה משהו קשה וסיזיפי מרצונו אם ישלחו אותו למשימה לבד. צריך להיות שם איתו, ללמד אותו את התועלת במה שהוא עושה, שוב ושוב ושוב.
במקרה של נגינה, שלוש פעמים ביום.

 
כשאמרתי לבן שלי לפני שנה שהוא יתחיל לנגן בפסנתר,
הוא אמר: "מה?? למה? אני לא רוצה"
 
 
מיד פתחתי את המחשב והראתי לו קליפים של ילדים מנגנים בפסנתר,
על מנת להצית את הבערה הפנימית
בלעדיה קשה עד בלתי אפשרי לעבוד
אורו עיניו
"אבל אמא, איך אני אלמד לנגן ככה לבד?"
"אתה לא תהיה לבד, אבא ואני נהיה שם איתך ונעזור לך"
 
 
הוא הסכים לנסות
וכולנו שם איתו
מעודדים אותו בלי הרף
יושבים לידו בזמן השיעור ובזמן הנגינה בבית
הדגשנו בפניו שלא כל אחד מסוגל לעמוד בזה
לא כל אחד יצליח לראות את היופי
שהמאמץ שלו יניב
 
 
הוא הבין,
ומתאמץ להגיע
 
 
ולומד להתעכב ולבחון את הפרטים הקטנים
 
 
ונותן השראה לאחרים
 
 
והכי חשוב, הפסנתר פתח לו את הדלת
לרצות לבד לעבוד קשה
גם בתחומים אחרים
 
 
 
 
 
נ.ב. אני מקבלת וקוראת את כל המיילים. לוקח לי קצת זמן לענות, אבל אני עונה לכולם.
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 


 

2 comments:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...