יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

תורה? באמת?

זה הולך להיות פוסט שנוי במחלוקת, שלא תגידו שלא אמרתי.
אם לא בא לכם מחלוקת, אם מתחשק לכם צחוקים, תחזרו בפוסט הבא, מבטיחה.


אז הבן שלי בכיתה ב'.
ואחד המקצועות שהתווספו לו השנה- תורה.
הוא גם היה אמור להתחיל ללמוד השנה אנגלית, אבל בסוף לא. למה? טרם ביררתי.
פתחתי את מחברת תורה ומצאתי את עצמי נאנחת. זה נראה בדיוק אותו דבר כמו בתקופה שאני הייתי בכיתה ב'.
הרגשתי לא בנוח בלי כל כך לדעת למה.
סגרתי את המחברת וחשבתי על זה- מה הבעיה שלי?
וזו המסקנה אליה הגעתי- הבעיה שלי, היא שקשה לי עם זה שמישהו אחר, שהוא לא אני (או בעלי), יכניס לילד שלי לראש מחשבות שגורמות לי לזוז בחוסר נוחות, רעיונות שהאמת שלי לא ממש מתיישרת איתם.
למה זו בעיה? כי אז אני לא שונה בשום דבר מאלה הבטוחים בתורתם. כי אז אני לא נותנת לילד שלי מספיק קרדיט שהוא מסוגל לחשוב לבד. אחרי הכל גם אני למדתי תורה בבית הספר, ועדיין הגעתי למסקנות אחרות לגמרי למרות אותם לימודים.
אלך אחורה קצת - כמו שאנשים כמוני אומרים, אני מאמינה באלוהים לא במובן הקונבנציונאלי. אני לא שומרת מצוות ולא מתפללת, חילונית. עם זאת אני מאמינה במשפט "אין אתאיסטים בשוחות" כלומר בשעת מלחמה כולם מתפללים לכוח עליון. אני כן מתפללת לכוח עליון בשעות משבר, אבל בצורה ילדותית על סף המגוחכת: " שהניתוח יעבור בשלום", "שהילד יהיה בריא" ,"שתהיה לו נסיעה טובה ובטוחה". אני לא באמת מבקשת את זה מאלוהים ספציפי, אני אפילו לא מבקשת את זה מ"היקום" כמו שאלה כמוני לפעמים אומרים, אני אומרת את זה וזהו. זה צורך לא מבוסס, רק המינימום שאני יכולה לעשות כששום דבר לא בשליטתי.
לפני שנתיים, כשבני הבכור התחיל להתעניין במושג אלוהים, היה לו מאוד לא נוח עם התשובה שלי. "אבל אמא, איך את לא מאמינה באלוהים? כולם מאמינים". הצורך להיות חלק מכולם, הצורך שמשהו יותר גדול ובלתי נתפס שומע אותנו ואת תפילותינו,  מובן לי כצורך, אבל לא יותר מזה. מרגש אותי לשמוע תפילה בבית הכנסת או לצפות במקהלת גוספל, מרגש אותי לשמוע שירים שאלוהים הוא הנושא, שולי רנד הוא אחד הזמרים האהובים עלי. זה מרגש אותי עד דמעות, לא בגלל הנושא, אלא בגלל האדם ששר. הפנייה, התחינה, הצעקה לשמיים, למישהו שישמע אותו מאוד מרגשת ונוגעת לליבי, במיוחד לאור העובדה שכנראה אין שם אף אחד מעבר לעוצמה הבלתי נגמרת של השמיים, היופי האינסופי של הטבע, ובאמצע עומד לו אדם וצועק ומתחנן ומכיר תודה.

לא קל לי עם סיפורי התורה.
מצד אחד, חשוב ללמוד אותם, חשוב לדעת אותם כחלק מידע כללי, כמו ההיסטוריה של המקום בו נולדת ובו אתה וחי. חשוב ללא ספק. אבל מוסר ההשכל השזור בלי סוף - אלוהים הכעסן, אלוהים שצריך כל הזמן לרצות, אלוהים המעניש, המשפט "הרע בעיני אדוני/הטוב בעיני אדוני", כל אלה, לא נעימים לי. לא נעים לי שהבן שלי ישב בשיעור והמורה תסביר ברצינות תהומית שאלוהים העניש את בני ישראל כי התחשק להם לעשות מה שבראש שלהם ולא מה שבראש שלו.
אבל אז אני חושבת שאולי אני לוקחת את זה יותר מידי ברצינות. גם אני למדתי בשיעורים האלה ואז יצאתי להפסקה ושיחקתי "ה-בנות על ה-בנים" (שזה כולה תופסת כן?) ושכחתי מזה.
אבל לא ממש. אני זוכרת שהתווכחתי עם ילדים אחרים על עצם קיומו, אמרתי שזה לא יכול להיות, שהרי הנוצרים מאמינים באחד אחר והמוסלמים באחד אחר, אז לא יכול להיות שכולם טועים ואנחנו צודקים או שאנחנו טועים והם צודקים, זו סתם המצאה של בני אדם. מיותר לציין שזו לא היתה הדעה הכי פופולרית בין ילדי כיתה ד'.
אז שילמד תורה, בסדר. התפקיד שלי יהיה לפתוח לו את המחשבה לעוד דעות, עוד צורות מחשבה, אני בטוחה שהמורה שלו תודה לי.
או שלא.


משום מה, רוב הקוראים מעדיפים להגיב בפייסבוק, אתם יכולים לקרוא את תגובותיהם שם.



 

4 תגובות:

  1. אמנם הבן שלי עוד לא לומד תורה בביס אבל גם בגן מספרים על בריאת העולם.תיבת נוח ושות ובתור לא מאמינה הסברתי לבן שלי שסיפורי התנך כשמם כן הם סיפור נחמד שמישהו המציא בדיוק כמו שאת "טרופותי" המציאו וכך גם את המושג אלוהים.משהו שמישהו המציא אבל לא כל מה שמישהו ממציא הוא נכון.גם אני יכולה להגיד שיש פרות כחולות עם פסים כתומים זה לא הופך את זה לנכון אלא לעוד משהו שמישהו המציא

    השבמחק
  2. וואו, ממש אתמול בלילה, בנסיעה במכגונית ניסינו בן זוגי ואני להסביר לילדים שאנחנו לא מאמינים באלוהים, זה היה כמעט בלתי נקלט עבורם (בת 10 ובן שש וחצי).
    וגם אני כמוך חושבת שאין אתאיסטים בשוחות... גם אני חוטאת בבקשות קטנות אבל לא מאמינה שיש באמת מי שיגשים אותן...

    השבמחק
  3. לירון, את צודקת אבל זה קצת יותר מורכב מטרופותי :-)

    השבמחק
  4. תודה קשת, נותנת קפיצה לבלוג שלך :-)

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...