יום שישי, 24 באוגוסט 2012

לפני היום הראשון

ביום שני הקרוב, אחרי חמש מאות טיולים לקרביץ ואופיס דיפו, אחרי חודשיים מלאים שהייתי עם שלושתם בבית, מתחילה, בשעה טובה ומוצלחת, שנת הלימודים.
ההתרגשות גדולה.
כיף לי לשמוע את בני הבכור שמח וצוהל לחזור לכיתה ולפגוש את כל החברים "כי כבר קצת נמאס לי מהחופש, אמא".
פחות כיף לי לעומת זאת, לשמוע את בני האמצעי אומר על סף בכי:"אבל אני לא רוצה ללכת לגן.." ואז פורץ בבכי.
אני מכירה אותו, צפיתי את זה, וזו בדיוק הסיבה שכבר לפני שבועיים התחלתי לדבר איתו על החזרה לגן.
הבן שלי הוא ילד סחלבים, ולכן כל שינוי ביומיום קצת יותר קשה לו.
אם גם לכם יש ילד כזה, אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.
אם אתם יודעים וצופים מראש את הקושי בחזרה לגן, אל תתעלמו ממנו, אל תשאירו את זה לגננת. אין דבר קשה יותר לילדים כאלה מ"להזרק למים", סביר להניח שהם יטבעו. על מנת שישחו, או ינסו לשחות, צריך להכין אותם הרבה מראש, גם אם עצם ההכנה לא נעימה.
תזכירו לילד שהולכים לגן. תתארו לו בקול נעים ורגוע את הסיטואציה שהוא הולך לחוות ביום הראשון.
לדוגמה:" ביום שני הקרוב אתה הולך לגן, תוכל לקחת את התיק החדש שבחרנו יחד, איזה כריך אתה רוצה שאכין לך? נכנס לגן ותהיה שם הגננת שלך ויהיו גם חלק מהילדים משנה שעברה וגם ילדים שאתה עוד לא מכיר. אני אכנס איתך, נסתכל קצת מסביב ואז אתן לך נשיקה ואלך ואתה תישאר עם הגננת והחברים..."
בשלב הזה הבן שלי התחיל לבכות, לא הספקתי אפילו להגיד שאחזור לקחת אותו בצהריים.
"למה אתה בוכה מתוקי?"
"אני לא רוצה ללכת! אני לא מכיר את הילדים, משעמם לי שם, אני מפחד להיות שם לבד."
"כל אחד מפחד להיות לבד במקום שהוא לא מכיר או שהיה בו מזמן. גם אני פחדתי ללכת לגן ביום הראשון כשהייתי ילדה, אבל ככל שהולכים יותר מכירים יותר ופחות מפחדים."
"לא רוצה!"
"אז בוא נלך לשחק בכאילו, זה מאוד כיף, כדאי לך".
הלכנו יחד לחדר והושבנו את כל הדובים במעגל ושיחקנו כאילו הם הילדים שהוא לא מכיר. נכנסנו יחד דרך הדלת לגן-חדר ואמרנו שלום לגננת-צב נינג'ה שקיבלה את הילדים בכניסה.
אני דיבבתי את הגננת והדובים-ילדים. חלקם היו נחמדים, חלקם בכו ורצו את אמא, וחלקם לא הגיבו בכלל והתעלמו. בחרנו לשבת בשולחן ולצייר. ילדים הזקוקים לבחון מכל כיוון את מצבם, טוב שישבו בהתחלה, שירגישו עוגן פיזי, מקום בטוח ממנו הם יכולים גם לבחון וגם להעריך מה קורה סביבם בלי לחוש בלאגן והצפה.

שיחקנו "בגן" שלוש פעמים מאז. חשבנו יחד על כל הדברים הכיפים בגן. דימינו את הפרידה ממני וסגרנו אחרי את הדלת והוא נשאר עם הגננת צב נינג'ה והילדים-דובים לשחק בחדר.

ילדים כמו הבן שלי, פחות טובים בלאלתר ביטחון עצמי ברגעי לחץ, הם מרגישים בטוחים יותר כשהם מגיעים מוכנים.
אז נכון, ההכנה לא בהכרח נעימה, יכול להיות שתראו ותחוו יחד איתו את הקושי והלחץ גם באימון-כאילו שתעשו בבית,  
אבל זה הרבה יותר נעים כשמרגישים את זה בפעם הראשונה בבית, עם אמא, ולא מרגישים מוצפים ברגש ביום הראשון.
 אל תפחדו על הילד, יש לו כוחות, הוא אמיץ, הוא רק צריך שמישהו קרוב ואוהב ידרג לו את החוויה, יפרוט אותה לפרוטות.
יחד איתו, הגענו למסקנה שאמיץ זה לא ההיפך מפחדן.
אמיץ, זה מי שהולך למרות שהוא מפחד.
עכשיו אני הולכת להתאמן עם בעלי ועם איזה דובי על איך אני הולכת להפרד ממנו ביום הראשון.
גם אימהות צריכות אומץ.


עוד פוסטים לקראת החזרה ללימודים אפשר לקרוא
פה
ופה.
להגיב, לספר על דרך ההכנה שלכם, אפשר בעמוד הפייסבוק של הבלוג.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...