יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

זרקו על ריצ'רד גיר.

מה?
אין לי דרך להסתיר את זה, הגעתי לתחתית, אין לי כוח יותר.
וזו רמת ההומור שלי- זרקו על ריצ'רד גיר, זרקו על אבא אבן, שטף את דובי גל. יש לי עוד עשרות כאלה, אבל אתם חברים אז ארחם עליכם.
הפנס של גולדה מאיר?
די, מספיק אני מבטיחה.
לא! הפנס של יעקוב אחי מאיר.
אחרון.

קשה השבוע האחרון של החופש, כל יום להוציא מים מן הסלע.
מי שהולך לישון כשהוא ממעיט בערכו של החופש הגדול, שלא יתפלא אם יקום בבוקר וירגיש שהוא לא יכול. מי אמר את זה? רבי נחמן מברסלב? רבי שמעון בר יוחאי?
בכל מקרה, קמתי נטולת כוחות. בעלי שוב עבד בלילה, יכול להיות שיש קשר.
הילדים שלי לעומת זאת, קמו מלאי אנרגיות ועם שיער בעייתי קצת.


בשבע בבוקר דפקה על הדלת האישה החשובה בחיי, העוזרת. בלעדיה, הייתי נרדמת כל לילה בוכה לכרית.
נוכחותה אילצה אותי לצאת איתם מהבית, עוזרות לא אוהבות ילדים מסתובבים להן בין הרגליים. לא היה לי שמץ של מושג לאן ללכת איתם, כבר הלכנו להכל, הייתי מוכנה ללכת איתם לגן ולבית הספר. 
בעודי מחפשת את הסנדל של הקטן מתחת לכל ספה-מיטה-שידה-פוף-ארון בבית, מצאתי אוצר- חבילת גירים!
הידד!
"ילדים! גירים!"
"גירים!גירים! גירים!" קפצו בהתלהבות. עם גירים עוד לא עבדנו החופש. דבק בשיער, בצק במגרות, טושים על הקירות? זה כן. אבל גירים? עוד לא יצא.
ירדנו למטה עם האוצר,
חילקנו אותו שווה בשווה

והתחלנו לצייר


ולצייר


ולצייר.


ואז התחיל לשעמם לי,
המבוגר האחראי,
אז התחלתי להציק להם קצת,
להזיז אותם קצת להנאתי.


"יא אמא! יש שם ענן בצורת מונסונו!"
אם אין לכם בנים בגילאי 5-10 , המילה האחרונה לא ברורה לכם
אני מתנצלת,
אבל תאמינו לי שלא הפסדתם הרבה.

וברוח אולימפית


כל אחד ביצע תרגיל


והם כל כך מילאו את הלב
שלרגע שכחתי שעכשיו החופש הגדול שאין לי אליו כוח


אז ציירתי לב


ושלחתי לבעלי,
שידע.

4 תגובות:

  1. לא נורא, אוטוטו זה נגמר!
    הרעיון... מקסים, כבר היום ייושם באחד מהגנים/מדרכות הסמוכים, כי באמת, כבר לא נשאר שום דבר חדש לעשות והחירפון של כל הצדדים בעיצומו

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...