יום חמישי, 2 באוגוסט 2012

נחת קטנה.

יש הרבה רגעים מאתגרים בהורות. יש הרבה רגעי מבחן. הרבה רגעים שאני לא בטוחה שהגבתי נכון, הרבה רגעים שנראה לי שאין למידה, הם פשוט לא לומדים מהדוגמה שלנו. הרבה רגעים שאני רוצה את אמא שלי ואת החדר שלי ולהיות שוב בת שש עשרה. הרבה רגעים שאני עונה "אה הא, כן חמוד יופי" כשילד מדבר אלי ואני עם הראש בתוך המחשב.
אבל יש גם הרבה רגעים של נחת, של אושר טהור, הרבה רגעים של גאווה, של אני לא מאמינה שהם שלי. רגעים, שבמשפט אחד של ילד, אני מקבלת אישור שאולי משהו, אנחנו עושים נכון.

אתמול, כרגיל, לקחתי את הבנים לאימון קרב מגע. הגענו קצת קודם, היו עוד ילדים באולם, גדולים יותר בני 10-12 שדיברו בניהם. הבנים שלי השתוללו על המזרונים, התעייפו והתיישבו על המזרון ליד הגדולים והקשיבו לשיחה.
ילד אחד סיפר לכולם: "אני ואח שלי ואחות שלי הולכים לים אחר כך."
והבן שלי אמר: "לא ככה אומרים."
והילד אמר: "מה? מה לא ככה אומרים?"
והבן שלי ענה:" לא אומרים אני ואח שלי, אומרים אח שלי ואני."
הייתי בשוק.  
הילד הסתכל עליו כאילו שאל אותו מה השורש הריבועי של אפס.
הבן שלי המשיך :"זה לא מנומס להגיד את עצמך קודם, את עצמך אתה אומר אחרון."
עדיין הייתי בשוק, איך הוא הבין את זה? מעולם זה לא נאמר לו במפורש.
הייתי במתח לראות את תגובתו של הילד הגדול, הייתי בטוחה שיצחק עליו, אבל הוא לא צחק. הוא רק אמר "אה."
והמשיך לספר על התוכניות שלו אחרי החוג.
אני רק חייכתי לבן שלי למרות שרציתי לרוץ ולחבק אותו ולהגיד לו כל הכבוד ושהוא מאוד מתחשב ושאמא אוהבת אותו הכי בעולם ושלא ישים לב שאמא קצת דומעת כי זה רק מהתרגשות. אבל עצרתי את עצמי מלפדח אותו ורק חייכתי אליו ונופפתי לו והוא חייך ונופף אליי חזרה והמשיך לדבר עם החברים שלו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...