יום חמישי, 19 ביולי 2012

יום יום ים.

אני אוהבת ללכת לים מאותה סיבה שאני אוהבת לעשות ילדים.

וזו הסיבה:


הכרס התינוקית.
אי אפשר לעמוד בפניה.
תנסו, איי דר יו.
אני יכולה לבהות
לנשק
לקצ'בץ'
ולמעוך
את הכרס הזו שעות.
שעות!

וזה בדרך כלל גורם לבעל הכרס להסתכל עלי במבט שואל:" אמא, מה יש לך? מה נסגר איתך? מה את רוצה?"
ואני לא יכולה להסביר,
מפני שאין לזה הסבר,
לצורך לקחת את הילד ולשים אותו בחצי פיתה,
ופשוט לאכול אותו.

מספיק.
מהתחלה.
אז היינו בים. משפחה גרעינית, אחותי, וחברים שבאו לביקור מארץ רחוקה.
הם באו מדויטשלנד.
זה שם עם פחות אסוציאציות אני חושבת.

וככה נראים ילדים מדויטשלנד,
הם הולכים עם נעל אחת.


וככה נראת אחותי הקטנה, הגבוהה ממני בשני ראשים לפחות.
זה לא שאני נמוכה, אחותי גבוהה. מאוד.
ומאוד מגניבה
היא גרה בתל אביב,
עם שאר המגניבים.
היא אשכרה יודעת מה היא עושה עם המצלמה כשהיא מצלמת
ולכן היא בוחרת לצלם אותי
בפוזות מחמיאות במיוחד

יפה לנו נקטרינה?
אני אוהבת אותה, אחות נהדרת.

אין כמו הים
הילדים כל כך נהנים


כל כך מתעייפים מהמשחק במים


למרות שהפעם אי אפשר היה להכנס


עדיין אפשר היה להנות כתמיד מהעוצמה השקטה של הים.

לנשום עמוק
בלי שאף אחד יפריע
"הי!! אמא!! תראי שם! ספינה!"
"זו ספינת דייגים, נכון אמא?"
"כן ממי, זו ספינת דייגים.
ספינת דייגים של המדינה..."

לא צריך יותר מזה,
ילדים משחקים על קו החוף

משוטטים


ולמרות שנמצאים עם אחרים, יודעים לחוש ולחפש את
השקט של הים.

אני מאוד אוהבת את השקט של הים
הוא מתגנב לנשמה בלי ששמים לב.


אוהבת את השמש שהופכת פס מים לפס שמן


ונושמת עמוק
ואומרת תודה למי ששומע
ולא צריכה יותר מזה.
באמת.
כלום לא יכול להפריע לי עכשיו


כמעט.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...