יום שני, 9 ביולי 2012

הוא התחיל.


"הי יפעת.
אני נהנת מאוד לקרוא את הבלוג שלך,
רציתי לשאול על מריבות אחים... כתבת מתישהו שאת לא מתערבת
אני מאוד מתקשה בזה, במיוחד כאשר נראה לי שהקטן נפגע (נפשית לרוב)
אני באמת תוהה היכן נמצא הגבול הנכון, בין לתת להם להתמודד לבד, ובין להגן על הקטן מאחותו או על השלישי מאחיו

לי זכורה ילדות של הצקות והשפלות מאחותי הגדולה (שהיום חברה הכי טובה), וגם אז בילדותי אמי דגלה בשיטת ה "לתת להם להסתדר"
אני באופן אישי חושבת שזה לא נכון לאפשר לגדול/ה, ולו רק בגלל היותו גדול/ה, להיות מנצח תמיד...
מה דעתך?
יום טוב,
מירב." 

היי מירב,
אהההה.......תראי.
אני גדלתי בבית שלא דגל בשיטת "לתת להם להסתדר", אני הבכורה ועד כמה שזכור לי, ואני בטוחה שאחיי והוריי יגידו שהם זוכרים זאת אחרת, תמיד היו מתערבים לטובת האחים הקטנים שלי. כי מעצם היותם, הם קטנים.( זה עדיין לא הפריע לי לשלוט בהם ביד רמה.)
בגדול, מאוד בגדול, אני לא בעד להתערב אלא אם מערבים אותי או אם אני חשה שמישהו עומד לאבד עין או שמישהו עובר את הגבול מבחינה מילולית.
אם קראת את חוקי הבית שלנו, את ודאי יודעת שאצלנו אסור להרביץ למשל. לא קצת, לא בצחוק, לא בכאילו. אם מישהו מהילדים מרים יד, ההשלכה על אותה פעולה, ברורה ומיידית.
דבר נוסף, בעלי ואני מצפים מהילדים לדעת להסתדר לבד.
לא על כל פיפס רצים לאמא ואבא למרות שאמא ואבא תמיד פנויים לשמוע.
לדוגמה:
הבוקר, בני בן החמש שיחק בדמות מהלגו נינג'ה השייכת לבני בן השבע בלי רשותו. (אני לא יודעת אם את יודעת ומכירה, אבל בניה של דרקון נינג'ה כזה עורכת יום שלם, שלא לדבר על המשכנתא שצריך לקחת על מנת לרכוש את הצעצוע הנכסף.)
זה צרח על זה, זה כיפכף את זה, זה בעט בזה, ותוך שלוש דקות הגיעו שניהם בוכים אלי לסלון.
"מה הבעיה?" שאלתי.
@#$#$%#$%%$%&*$#$%@!!!!" צרחו במקהלה.
"אני לא יכולה להבין מילה כשאתם צורחים ככה. שוב, תגיד לי אתה, למה רבתם?"
"הוא נגע לי בדרקון שלי!!! אני לא מרשה לו! הוא מפרק לי אותו!!"
"נגעת לו בדרקון בלי רשות?" שאלתי את הצעיר יותר,
"כן! אבל הוא הרשה לי!! אתמול הוא אמר שאני יכול לשחק בדרקון שלו!"
הגדול התפרץ :" לא התכוונתי לשחור!!! התכוונתי לדרקון האדום הקטן הדפוק, שאני כבר לא צריך! הוא יודע את זה! הוא שקרן!"
שקט.
דממה.
שניהם מושכים באף.
עכשיו, אני לא יודעת מה שלמה המלך היה עושה, אבל זה מה שאני עשיתי:
"שניכם לא משחקים עד סוף השבוע בדרקונים. אתם יודעים למה?"
"כי נגעתי לו בלי רשות..." ייבב הקטן.
"לא, זה לא למה." עניתי.
"אולי אתה יודע למה?" שאלתי את הבכור
"כי לא הסכמתי לשתף אותו.." יבב
"לא. זאת לא הסיבה." עניתי "שניכם לא משחקים בדרקונים עד סוף השבוע, כי לא ניסתם להבין לבד למה השני התנהג כמו שהתנהג. ישר התחלתם לריב ולצרוח. אם אתה רואה שאחיך משחק במשחק שלך שאתה לא מרשה לו לגעת, תשאל אותו במילים למה הוא משחק בזה בלי רשות במקום לחבוט בו בראש. ואתה, הלגו הזה מאוד עדין, לקח לו שעות להרכיב, הוא שם אותו על המדף הכי גבוה כדי שאף אחד לא יגע, היית צריך לוודא שבדרקון הזה מדובר, עכשיו תבקשו סליחה."
"סליחה.." ענו במקהלה
"על מה ביקשת ממנו סליחה?" וידאתי
"על זה שהרבצתי לו בלי לשאול למה הוא משחק לי בזה."
"ועל מה אתה ביקשת סליחה?"
"על זה שבעטתי בו בלי לשאול למה הוא כועס."
"יופי, עכשיו תנו לי את הדרקון בבקשה, תודה."
אז זה לא שאני לא מתערבת, אני מתערבת אבל בדרך כלל נותנת להם הסבר איך הם אמורים לפתור את הבעיה שלהם בעצמם. אני אף פעם לא מגינה על הקטן רק בגלל שהוא קטן אבל גם לא נותנת לגדול לרדות בו רק בגלל שהוא גדול וחזק.
ועדיין יש הרבה פיספוסים, ועדיין אין צדק מוחלט, וגם את זה אני מנסה להעביר לילדים, גם אני לא תמיד מקבלת את ההחלטה הנכונה, גם לי לא תמיד יש כוח, גם אני לפעמים כועסת ולא מגיבה נכון.
ואגב, מותר להם להעיר לי. אם אני מרימה את הקול או לא נעימה או מתנהלת בבית כמו מפקד ספינת סטילים, הם יודעים שמותר להעיר לי על זה.
מה שכן, אני תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון, וזו פחות או יותר הצפייה היחידה שלנו מהם, להתאמץ לפעול נכון, אבל לא בהכרח להצליח.
כך, לאט לאט ילמדו לרדת בעצמם, בלי עזרתנו, מהעץ עליו טיפסו.
תשובות נוספות לשאלות של קוראים אפשר למצוא פה  ופה    ופה. 
                                     את דעתכם אפשר להשמיע בבלוג עצמו או בעמוד הפייסבוק שלו.

7 תגובות:

  1. אולי לא קלטתי את השיטה שלך אבל אם כן הבנתי אז אני לא כלכך מסכימה...
    פעם אמרתי שאני צריכה לא להתערב, שיפתרו לבד, להתערב רק אם יש סכנת חיים או אם ביקשו ממני וכו'
    היום אני אומרת (מותר לעדכן את דעתי, לא?) שהתפקיד שלי הוא ללמד אותם תקשורת נכונה, ללמד אותם לפתור בעיות בדיבורים אפקטיביים. לקחת את שניהם לשיחה ולהיות המתווכת:
    מה יש לך להגיד? מה יש לך לענות?
    אז הבעיה היא ש...
    מה היית רוצה שיקרה? מה אתה מבקש ממנו? ומה יש לך להגיד על זה?

    וכו' וכו'. הן לומדות (אני מקווה...) לפתור בעיות במילים על ידי זה שיבטאו את הרצונות שלהן ואת מה שמציק להן ויבקשו מפורשות, לא יצפו שיקראו מחשבות.

    אני עושה את זה לא רק אם באים אלי בבקשת עזרה אלא הרבה פעמים בעקבות טונים גבוהים או בכי שאני שומעת. כי זה מעיד לרב על איזה סחרור שהן נכנסו אליו ולא מצליחות לצאת, אפילו בשביל לקרוא לעזרה.


    ואם מגיעה אלי ילדה (לרב זאת אותה הילדה) בצעקות: "אמא! קשת לוקחת לי את ה..." התגובה שלי לרב תהיה "אז מה את רוצה שאני אעשה?" כי זאת הצהרה שאין לי מה לעשות איתה. אני לא אלך לנזוף באחותה על סמך ההצהרה הזאת. אם היא לא נעלמת מיד אני מוסיפה: את רוצה שאני אעזור לך לפתור את זה?
    לפעמים היא אומרת כן ואני מתערבת.
    בדיבורים (חפירות...).

    נשלח מהלפטופ שלי, תוך כדי שתינוק מטפס עלי. לא יודעת כמה ברור יצא...

    השבמחק
  2. הי נעמה, האמת שלא כל כך הבנתי עם מה את לא מסכימה כי תיארת פחות או יותר אותה סיטואציה. אולי חוץ מה "היא לוקחת לי את ה..." אם ילד שלי בא ואומר את זה, לפני שאני מקימה את עצמי מהספה, אני שואלת אותו אם ניסה לבקש את הזה שלו בחזרה, לרב התשובה היא לא. לרוב הם סתם רוצים שאמא תהיה לטובתם ואז, אצלנו לפחות, שניהם בבעיה. האחד על זה שלקח לאחיו והשני שסתם בא כדי לחרחר ריב בלי לנסות לפתור בעצמו. רק אם זה שלקחו לו/עשו לו עשה כל שביכולתו על מנת לפתור לעצמו את הבעיה, ולא הצליח, רק אז אתערב.

    השבמחק
  3. כנראה שבאמת יש הסכמה ויש בעיות הבנת הנקרא שנובעות מזה שראיתי את כל השעות בשעון הלילה... :-)

    השבמחק
  4. אני חושבת שהשורה התחתונה היא לתת להם כלים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. נניח, כמו שתיארת עם הדרקונים - לקיחת הצעצוע היתה על זה שהם לא הצליחו לפתור בעצמם (ובצורה מתורבתת) את הבעיה. אני גיליתי שאחת הסיבות שהם רבים (אצלנו זה יותר בכיון שהאמצעית אומרת לו משהו שמעצבן אותו , הוא מתעצבן והיא ממשיכה עד שהיא חוטפת כאפה) זה כשיש קהל. ברגע שאני אומרת להם שאני מתעלמת ושיסתדרו לבד איכשהו היא כבר לא רוצה להציק לו והוא כבר פחות רוצה לכפכף אותה. חוץ מזה שאני נורא מתרגשת כי סוףסוף הצלחתי להכניס תגובה ולהגיד לך שאני מאוד נהנית מהבלוג שלך :-)

    השבמחק
  5. תודה מירמיר, זו בהחלט השורה התחתונה.

    השבמחק
  6. אבל אני חושבת שזה קצת פשטני ונכון לילדים קטנים. כשהילדים גדלים ומתחכמים יותר יש גם הצקות סתם לשם ההצקות... והעלבות סתם לשם העלבות - ולא הכל נכנס לקטוגריה של "תלמדו איך להסתדר אחד עם השני". ובמקרים הללו (של העלבות והצקות סתם כך) - צריך להתערב.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...