יום שלישי, 3 ביולי 2012

זה לא ילך בכוח

בהמשך לסדרת התשובות שלי למיילים הנחמדים מקוראים,
קוראת נחמדה כתבה לי מייל ארוך עם יותר מידי פרטים מזהים, לכן אכתוב במילים שלי את שאלתה. אני בטוחה שהיא עדיין תזהה את עצמה מאחר ושאלה בקשר לשני נושאים שונים.
הנושא הראשון שהיא כתבה לגביו- הקושי שלה ביכולת להכיל התקפי זעם או בכי של הפעוט שלה. היא מתארת שבזמן הארוחות היא נותנת לו כל מה שהוא מבקש, למרות שהוא לא אוכל, רק מפני שאינה מסוגלת לשמוע אותו מיילל. מה לעשות היא שואלת.
יקירתי,
אם היתה פירמידת התנהגויות מאתגרות שילדים מפגינים (ובטח יש כזאת אי שם בפקולטה למדעי ההתנהגות), התקפי זעם היו ללא ספק נמצאים בראשה. פגעת, או יותר נכון צלפת, באחת ההתמודדויות ההוריות המאתגרת ביותר אם לא ה-.
כולנו, אבל כולנו היינו שם, כולנו חווינו, כולנו חווים, כולנו הזענו, לכולנו עלה הדופק. יש ימים שכלום לא הולך וההתנהגות הילדותית גורמת לנו לאבד כל רסן וכל עכבה. את יכולה לקרוא על החוויה שלי עם הנושא בפוסט "מי זו האישה הזו, אני לא מזהה" יחד עם זאת אני מאמינה שתרגול ומודעות יכולים לעשות את ההבדל.
דברים שעוזרים לי כשאני מרגישה שהגיע הזמן שהאמא של הילד הצורח הזה תיקח אותו הביתה ואז נזכרת שזו אני והוא בבית:


1. להזכיר לעצמי תוך כדי, שהוא לא צורח, הוא מתקשר.
כן זה נשמע מוזר אך בכי, צרחות, צעקות, צווחות, זריקת גוף על הריצפה, ואפילו מכות, הן לא פעולות שמטרתן להעליב או לפגוע בנו באופן אישי, אלא הצורה היחידה בה ילד מרגיש באותו רגע נתון שהוא מסוגל לבטא את עצמו על מנת שיעשו כרצונו.
 גם לילד יש רצונות וזכותו לבקש גם מלפפון ואז בעצם גבינה ואז בעצם ביצה. לרצות הוא יכול, זה בסדר, אבל זה לא אומר שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, וזה גם בסדר. ילדים מהר מאוד מוציאים את התותחים הכבדים והם ימשיכו לעשות את זה כל עוד זה עובד.


2. להזכיר לעצמי שכל פעם שאני צועקת כשדברים לא נעשים כמו שאני רוצה, בין אם זה כדי שילכו לסדר את החדר ובין אם זה על הפקידה בדואר שלא נותנת שירות כמו שצריך, זה מה שהילדים שלי לומדים לעשות כל פעם שמשהו לא נעשה כרצונם. מניסיוני, הילדים שלי לא לומדים הרבה ממה שאני אומרת להם, אבל לומדים כמעט הכל מהאופן בו אני מתנהלת. לא אשכח את הרגע ששמעתי את הד קולי בטון הדיבור של הבן שלי שאמר :"אמא, מה את לא מבינה? כמה פעמים אני יכול להסביר לך?"

3. מזכירה לעצמי, שהבן שלי הוא אדם בדיוק כמוני וסביר להניח שהייתי נעלבת ונפגעת אם מישהו היה צועק עלי או מדבר אלי בטון מתנשא.


ובאשר לייללות שתארת סביב עניין האוכל,  הבית שלנו (שלכם) אינו מסעדה. כשאני מכינה ארוחת ערב לילדים (הארוחה היחידה אצלנו שאפשר להביע דעה באשר לתוכנה), אני נותנת שתי אפשרויות, לא עשר. ומה שהם בוחרים, זה מה שאוכלים. ומי שלא רוצה, מוזמן לקום מהשולחן.
 עקביות היא שם המשחק. הבן שלך למד שבכי וצרחות ממלאים את רצונו, יחלפו כמה ימים עד שיבין שחוקי המשחק השתנו. אם לא תהיי עיקבית, אם פעם תעמדי על שלך ופעם לא, הילד ילמד שכל מה שהוא צריך לעשות על מנת לשכנע אותך, הוא להגביר את הווליום. מניסיוני, בימים הראשונים זה בדיוק מה שהוא יעשה. אם תצליחי לשמור על קור רוח ולא להגרר אחריו ולא להגיש את כל מה שיש במקרר רק בגלל שהוא צורח, הוא יאכל את האוכל שיוגש לו בסופו של דבר.
לגבי בררנות באוכל- גם פה, אין כמו דוגמה אישית. אחרי שבועות וחודשים שיראה אותך ואת שאר בני הבית אוכלים ונהנים מפירות וירקות, ינסה קצת בעצמו. אנשי מקצוע בתחום טוענים שילד צריך להחשף ולטעום מזון מסוים לפחות עשר פעמים לפני שירכוש את טעמו.

ולשאלתה השניה:
הקוראת החביבה גרה בארה"ב וציינה את ההבדל שהיא חשה כשהיא מגיעה עם ילדיה לארץ בגישות ההורות. היא טוענת שחברותיה, האימהות הישראליות, נוטות לעלות לטורים גבוהים מאוד מהר מאוד עם הילדים ואומרת שאולי זה עניין תרבותי.
לא נעים לה להיות בסביבתן של האימהות-חברות המתנהגות כך. ואת השורה הבאה אני מצטטת מהמייל שלה "אני שואלת את עצמי כיצד ניתן להגיע לאלו שלא מעוניינות ללמוד ולשפר את ההורות שלהן (נכתב בלשון נקבה ומתייחס לשני המינים)."
תודה, מישל.

מישל יקרה,
אי אפשר.
 אי אפשר שום דבר בכוח. אי אפשר ללמד את מי שלא פנוי ללמידה, אין בזה טעם או תכלית. צריך גם לזכור שמה שנכון והגיוני עבורך ועבור משפחתך, פשוט לא נכון או לא יעבוד בדינמיקה של משפחה אחרת. הדבר היחידי שאת יכולה לעשות זה לשתף את הקרובים לך, לשמש דוגמה ויכול להיות שיתחילו להביע עניין בדעתך אחרי שיראו איך זה עובד אצלך. אין טעם להטיף. אף אחד לא אוהב שנותנים לו את ההרגשה שמה שהוא עושה אינו נכון. גם על עצמי אני יכולה להעיד שדעות בהן החזקתי לפני 15 שנה נשמעות לי מגוחכות עכשיו, ועדיין אני בטוחה שלא הייתי פנויה לשמוע משהו אחר לפני 15 שנה.
כולנו נמצאים בתהליך למידה איטי ותמידי שיכול להתרחש רק מרצון.

3 תגובות:

  1. יכול להיות שמישל אינה צועקת על ילדיה, פשוט כי היא עושה מה שהם אומרים (מייללים) לה...
    נשמע אותה אחרי שבוע יישום של עצה מס' 1, ואז היא לא תזדקק לעצה מס' 2.. היא תבין לבד

    השבמחק
  2. אני נהנית מכל הסדרה הזאת :)

    תודה.

    השבמחק
  3. יפעת פשוט תענוג רצוף לקרוא את הבלוג שלך
    את מצחיקה שנונה ורהוטה פשוט כיףףף
    תודה רבה :))

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...