יום חמישי, 7 ביוני 2012

שיר כאב.

זו פעם ראשונה שאני כותבת עם גוש שמטפס לי בגרון.
היום נפרדנו מאחת משתי הכלבות שלנו.
מראסטי.
קוראים לה ראסטי כי היא בצבע חלודה.
יש לנו אותה 10 שנים.
זה המון.
זה מעט מאוד.
בעלי הביא אותה כגורה,
היא היתה קשורה אליו יותר מכולם.
תמיד מחייכת אליו.

היא הביאה כל כך הרבה שמחה לביתנו
מהרגע שהבאנו את בננו הבכור הביתה, היא קיבלה אותו באהבה,

בעדינות הכל כך אופיינית לה, נתנה לילדים לעשות איתה כל מה שרצו.


שיחקה איתם

שמרה עליהם

ואפילו פינתה להם את מקומה


כי היא אהבה אותם.


היא חולה במחלה כרונית כבר שנים, ובטיפולו המסור של בעלי חיה הרבה מעבר למצופה.
בימים האחרונים חלה התדרדרות,
בעלי ידע שמתקרב הרגע שצריך להפרד.
אתמול לפני שיצא למשמרת לילה אמר :"אני לוקח אותה."
והוא התכופף למקום בו היא שכבה וליטף אותה ארוכות.
"את טובה" הוא אמר לה וליטף את פניה הטובות
"כלבה טובה" והקול שלו נשבר בין ה-טו וה-בה.
ואני לא ידעתי עם עצוב לי בגללה או בגללו.
הוא לקח אותה.
והיא איננה.




5 תגובות:

  1. מצטערת.כלב אהוב הוא נשמה טהורה.אמנם באנלי, אבל לפחות היא לא סובלת יותר.

    השבמחק
  2. אויש זה קשה כל כך, מצטערת לשמוע.

    השבמחק
  3. בוכה עם העצב שלכם.
    זה שובר לב.

    השבמחק
  4. תודה בנות, היא היתה כלבה אהובה..

    השבמחק
  5. הגעתי אל הבלוג במקרה והספקתי להצטרף לדף האוהדים בפייסבוק, שם גם מצאתי את הפוסט הזה...
    זה קשה...אני עדיין מתגעגעת לדובון הלבן שלנו (סמויד ענק ויפייפה) שנפרד מאיתנו כבר לפני כמעט 5 שנים, כשהיה בן 11...הם חלק מהמשפחה וזה כואב...
    ראסטי היתה יפייפיה! ואחרי שהכאב קצת דועך, נשארים עם הגעגועים והזכרונות הנפלאים....

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...