יום ראשון, 17 ביוני 2012

אתמול בלילה, שיחזור.

קמתי הבוקר בלי חולצה בספה בסלון.
 לא ידעתי איזה יום היום, למה אני שרועה על הספה או למה יש לידי צלחת עם אשכול ענבים אכול למחצה.
 השעה היתה חמש בבוקר, הבית ישן. קמתי מבולבלת והלכתי עם עין אחת פתוחה לחדר של שני הגדולים, ישנים כמו מלאכים. בדרך לחדרו של הקטן לקחתי את אחת הגופיות שביצבצו מהר כביסה ולבשתי אותה, לא לפני שנתקעתי עם הזרת הקטנה של כף הרגל בשולחן האוכל עליו מתנשא הר כביסה. (אלוהים הרי, ברא את האצבע הקטנה על מנת שנוכל למצוא רהיטים בחושך) "מאד'ר פאקר!" סיננתי בלחש, לפחות עכשיו הייתי ערה לגמרי. נכנסתי לחדר של הקטן, ישן כמו לחמניה מתוקה במאפיה.
הלכתי להכין קפה. על השיש היו מזרק מדידה של נורופן לילדים. הא?
הכל היה מעורפל חזרתי לחדר השינה "ממי...אתה יודע?..." המממ... ממי לא בבית, הוא בעבודה.
התחלתי לשחזר את הלילה בו ישנתי אולי שעה וחצי רצוף.
19:52 - בעלי: "ביי בייבי, אני יוצא." אני בדיוק בטלפון, עושה לו ביי עם היד.
20:04- "ממי אתה יכול בבקשה להכין לי קפה אם אתה כבר במטבח?" אין תשובה, הוא לא במטבח. זו רק הכלבה שם. היא לא מכינה לי קפה, כלבה.
21:00- "אמא אפשר מים?" "אמא את יכולה לבוא לכסות אותי?" "אמא את יכולה לשבת איתי עד שארדם?" "כן".
21:30- מסתבר שנירדמתי קצת, מצעים של ספידי מקווין מרדימים.
21:31- מכינה לי ארוחה מזינה לאכול.
21:41- על מי אני מנסה לעבוד, אני כבר קוראת שלוש פעמים את אותה שורה ולא מצליחה להבין מה כתוב, מאחר ומדובר בכיתוב בגב קופסת הקורנפלקס, אני מבינה שהגיע זמן לישון.
22:01- סיבוב עונג בין החדרים, כמה אושר אוצרים בתוכם שלושה ילדים קטנים.
22:03- מנשקת את הכרית האהובה שלי נשיקת לילה טוב.
22:03- נושמת נשימה עמוקה, עוצמת עניים, הכל טוב.
22:22- בכי.
22:22- מרימה את הקטן, כנראה חם לו מתחת לשמיכה. מחזירה אותו למיטה.
22:25- בכי.
22:25- מרימה את הקטן. כנראה קר לו בלי השמיכה. מחזירה אותו למיטה.
23:00- מישהו מדבר אלי בלחש "אמא, איפה אבא? אני צריך לשאול אותו משהו."
23:00- "תחזור למיטה מיד, עכשיו לילה."
00:00- בכי.
00:00- מרימה את הקטן. הוא בטח נורא צמא מכל היובש הזה, או מהלחות, או שיוצאת לו שן. אני אתן לו מים. הוא שותה ושותה ושותה. חוזר לישון.
1:01- מישהו מדבר אלי בלחש "אמא, אני יכול לישון איתך?" לא. "כן".
1:05- מישהו בועט לי בבטן. אני מסובבת לו את הגב.
1:07- מישהו בועט לי בגב.
1:45- בכי.
1:45 מרימה את הקטן, מה יש לו? למה הוא חסר מנוחה תמיד כשאני פה לבד? משהו מציק לו, אין לו חום. אולי האוזן בגלל הבריכה? אני אתן לו שוב מים, אם לא יעזור אז פעם הבאה נורופן. שותה ושותה ושותה. מחזירה אותו למיטה.
1:52- בכי של כאב.
1:52- מרימה אותו, משהו כואב לו. איפה הנורופן? לא בארון תרופות. הולכת איתו על הידיים מייבב בין החדרים, הופכת מגירות. אחרי חמש דקות מוצאת את הנורופן בארון התרופות מול העניים שלי. נותנת לו נורופן. הוא עדיין בוכה. כמה זמן לוקח לדבר הזה לעבוד? הולכת איתו לסלון, שרה לו "אליהו הנביא" (ידעתם שיש עוד מילים לשיר הזה חוץ משתי אלה? כן כן, ואני יודעת אותן).
1:58- ילד בכור נכנס לסלון משפשף עניים ושואל "למה הוא בוכה?" "כואב לו משהו" "מה?" "אני לא יודעת."
"אה. אני יכול לאכול משהו?" "לא! תחזור מיד למיטה, עכשיו לילה!" הוא יוצא מהסלון, חוזר כעבור רגע עם צלחת ענבים.
הקטן מתחיל להרגע, אני מחליטה לא להגיב לענבים. אוכל קצת ענבים וחוזר למיטה.
2:05- הקטן הולך לישון.
3:33- בכי.
3:33- מרימה את הקטן, כולו ספוג בפיפי. לעזעזל עם חיתולים תוצרת הארץ במבצע. מחליפה לו חיתול ובגדים ומחזירה אותו לישון.
4:08- "אמא, גם אני יכול לישון איתך?" "כן".
4:23- אני לא יכולה להרדם ככה, הילדים האלה זזים כמו אלקטרונים, אני הולכת לישון בסלון.
5:00- למה אני ישנה פה? מי אני? איזה יום היום? למה אני בלי חולצה? אני רוצה את אמא שלי. הולכת להכין קפה.
6:28 עדיין לא מצליחה להזכר מה קרה לחולצה שלי.
6:30- פיטפוטים שמחים מכיוון חדר התינוק.
6:36- "מה! מה!" מכיוון חדר התינוק.
6:36- "כן? קראת לי? מה אני יכולה לעזור לך? למה לא ישנת כל הלילה? המממ?" מרימה אותו, על מזרון המיטה שלו, החולצה שלי (שלי= טי שירט של בעלי שהוסב לפיג'מה), שהתאחדה עם הסדין הספוג והרטוב.
עכשיו הכל ברור, ווטסון ידידי, אלמנטרי.
רק אל תגלו לאמא שלי כמה זה אלמנטרי אצלי.
למה אתם בשוק?
תודו שאני לא היחידה שאין לה כוח להחליף סדין פיפי באמצע הלילה.
נכון שאני לא היחידה שפורשת חולצה/מגבת/ציפית של שמיכה, על סדין רטוב?
נכון שאני לא היחידה? נכון?

הבנתי אותכם.
שבוע טוב!

2 comments:

  1. התגלגלתי מצחוק.

    כוחו של חוסר שינה ביצירת נתקים בהכרה. זה אולי נעים, אבל מייצר הווי... :)

    השבמחק
  2. נו, בוא נראה אם הפעם יעבוד לי...
    אוי, זה מסביר את הפואמה שקראתי קודם לכן :-)
    אבל צ'מעי, בפעם הבאה, אם תהיה בכלל פעם הבאה, נסי קצת את שיטת הקשב. כמה חודשים כשהוא מתעורר בלילה גם ככה וצריך לינוק, לוקחים אותו לעשות פיפי מייד אחר כך. ואז זהו, הוא נשאר יבש כל הלילה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...