יום חמישי, 21 ביוני 2012

בנים בורוד.

קניתי לבן שלי בובה.



לא מפני שאני אופנתית במיוחד, ובטח לא על מנת לצאת באיזו הצהרה, לא מתחברת להצהרות. קניתי לו בובה, מפני שאני תמיד קונה בובות לבנים שלי סביב גיל שנה וחצי. זה גיל שבו מתפתחת ההבנה והרצון למשחק סוציו-דרמטי, (משחק תפקידים יעני, לא יודעת מאיפה יצא לי הסוציו-דרמתי הזה. או היעני..) ואני מוצאת את תחום הבובות נוח במיוחד לשלב זה. אנחנו מאכילים את הבובה ומטיילים איתה ורוחצים אותה ומדברים אליה ושרים לה שירים ומשכיבים אותה לישון ומכסים אותה בעדינות בשמיכה ועושים ששש... עם האצבע על השפתיים, בקיצור, תענוג מבחינת התפתחות התיקשורת. פחות או יותר סביב גיל שנתיים ורבע הם מאבדים בה עניין לחלוטין ומבקשים שאקנה להם בקוגן כמו לכולם.
 עד כאן הכל טוב ויפה.
אממה?
יצאנו בני ואני לסיבוב דאווין עם הבובה והעגלה שלה בגן השעשועים. הכל היה בדיוק כמו עם האחים שלו פרט להבדל אחד קטן שאני מצאתי שולי לחלוטין בחנות, אך מסתבר שלשאר האוכלוסיה זה שרף את הרישתית של העין- העגלה של הבובה, ורודה. לא פס ורוד, לא רק המשענת, כולה ורודה, מגלגל עד ידית.
שוב, אני בדרך כלל לא עושה דווקא, אני קונה בובות עם בגדים תכלת אלא עם כן הם מבקשים צבע אחר. היתה לנו בעבר עגלת בובות בצבע אפור-כחול שלא שרדה את מעבר הדירה האחרון (גם זוג סנדלים חדשים שקניתי ולא נעלתי אף פעם לא שרד את מעבר הדירה האחרון, אז אם אתה המוביל שלנו ואתה קורא את זה, למרות שעברו שלוש שנים, אנא צור איתי קשר.)

בכל מקרה, כשהייתי בחנות הצעצועים, היתה רק עגלת בובה ורודה, כזאת עם כל השופוני של הורוד והתחרה הלבנה (אני אמרתי שופוני? לא נראה לי.)
המוכרת לא ידעה להגיד מתי תהינה עגלות בצבעים אחרים, אני לעומת זאת, כן ידעתי להגיד שהסבלנות שלי לא תיתן לי לחפש במיוחד צבעים אחרים בעוד חנויות, אז אמרתי: "יאללה תביאי, שיהיה ורוד."
אתם לא תאמינו איזה תגובות קיבלתי בגלל קצת ורוד ותחרה.
והרי מקבץ קצר:
- חיוך :" קנית לו עגלה ורודה בגלל שאין לך בת?"
או
- "מה אבא שלו אומר על זה?"
או
- חיוך מתנשא: "אז מה? קנית לו עגלה ורודה בגלל שאין לך בת?"
או
- "את לא מפחדת שזה יהפוך אותו ל...את יודעת."
או
-"חיוך מרחם: "אויי...קנית לו עגלה ורודה בגלל שאין לך בת?"
אחרי שהחלטתי שכל האימהות בגן השעשועים כנראה עישנו משהו מאחורי הפחים, הלכתי עם הבן שלי לשבת על הספסל לאכול בננה.
ישב שם אבא אחד, חייך אלי חיוך חביב וכעבור שבריר שניה אמר "קנית לו עגלה ורודה בימינו אנו?"
"לא..." עניתי "קניתי לו אותה בטויס אר אס."
הוא חייך "אז אני מבין שלא שמעת את חברת הכנסת מיכאלי?"
"שמעתי, אז?"
"אז כלום." השיב. הוא הבין מהר מאוד מהטון שלי, שטוב זה לא יגמר, והתחפף משם. אני שונאת שזה קורה, שהם מתקפלים רגע אחרי שהצליחו להרגיז אותי, אבל רגע לפני שאני מתחילה להגיד להם את כל מה שיש לי. אני שונאת את זה כמעט באותה מידה כמו כשאני נזכרת בכל מה שעוד יש לי להגיד אבל לא זכרתי לומר במעמד הויכוח עצמו. הרים לי להנחתה ואז ברח, נמושה.
אז אני אגיד את זה פה.
אני באמת לא מאלה שמדביקים בכוונה צעצועים של בנות לבנים. אני עדיין חושבת שיש הבדלים שמקורם יותר ביולוגי מאשר סביבתי בין בנים לבנות. אני רואה איך הבנים שלי משחקים ואני רואה בנות משחקות, זה פשוט לא נראה אותו דבר. ונכון, יש נשים שרואות כדורגל, אבל אני בטוחה ש 90% מהן נשואות לשחקנים. זה בסדר והגיוני לגמרי.
אבל,
וזה אבל גדול. ההערות של הסביבה פשוט מבאסות אותי, במיוחד כשמדובר בנשמות רגישות של ילדים. יש ילדים שלא נופלים בתוך הקיטלוג הנוקשה של בנים בכדורגל ובנות (בפח הזבל יוצא לי פתאום. יש כזה שיר?) משחקות בברבי, וצר לי עליהם, באמת. צר לי על הילד שרוצה לקשט בנצנצים את העבודה שלו בגן והחברים צוחקים עליו, צר לי על הילדה שרוצה לשחק בחוג כדורסל ואמא שלה לא מרשה לה בטענה ש"אף חברה שלך לא הולכת". צר לי על הילד שרוצה להרשם לחוג סטפס ואבא שלו מביט עליו מאוכזב.
צר לי על הבת שמבקשת שיקנו לה ספינת פיראטים ליום ההולדת ומקבלת ברבי פיראטית. אלה לא סתם דוגמאות, אני מכירה את האנשים שזה קרה להם באופן אישי, רובם קוראים את זה עכשיו.
זה פשוט אידיוטי בעיני, ההתנגדות הזו.
להתנגד לרצון טבעי של אדם זה טיפשי, זה חסר טעם ותועלת.

במקרה הטוב, הוא ימצא דרך לעשות את מה שהוא רוצה מאחורי הגב של אלה המעקמים לו את האף,
ובמקרה הרע, יבלה את חיו בלהתנגד לעצמו ויסגור על חלומותיו את הדלת.
ואין חבל מזה.

3 תגובות:

  1. את באמת מצפה לתגובות שקולות אחרי התמונות של המתוק הזה?

    השבמחק
  2. יפה כתבת. אפשר לשאול איזה מטבח זה שהמתוק משחק בו?? תודה.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...