יום שלישי, 19 ביוני 2012

פואמה.

בעקבות הפוסט האחרון, שיר שכתב לי בני בן השנה וחמישה חודשים.

אמא שלי יקרה,
אני לא יכול שלא להרגיש שאת קצת כועסת עלי,
אל תנסי להכחיש, אני מרגיש את זה ודי.
כשקמתי הבוקר נעצת בי כזה מן מבט
כאילו זה לא מקובל, שתינוק בגילי יקום כל שעה אחת.

אני לא מבין מה הבעיה,
יוצאת לי שן, הייתי צמא, היה חם לי נורא
או אולי היה לי קר, אני לא בטוח
מה איכפת לך,תפתחי לי חלון שתכנס קצת רוח.
אל תדאגי, לא יעקוץ אותי שום חרק ולא יזחל לי למיטה מרבה רגליים,
הקקי שעשיתי, יבריח אותם עד ירושלים.
ואם כבר בחיתולים עסקינן, אולי תקני לי את הסוג היותר איכותי?
ולא את הסוג שבורח ממנו כל הפיפי, ומעיר אותי?

אמא, בואי נעבוד על זה יחד, שנינו,
כי בסופו של דבר, באמצע הלילה זה רק אני ואת, בנינו.
אולי אשן יותר טוב איתך במיטה?
אבל אני קצת חושש שתעשי ממני חביתה...
אז אולי תקחי אותי כל פעם על הידיים?
בעצם זה מה שאת עושה עכשיו, אנחנו לא ממש מתקדמים בנתיים.

אז מה דעתך? מה הרעיון שלך?
פשוט לא נראה לי שאפשר להמשיך כך.
צר לי שאני מעלה את זה בלי שום אזהרה,
מקווה שלא תחשבי שזה מתחת לחגורה,
אבל, את יודעת איך את נראת כשאת קמה? הסתכלת לאחרונה במראה?
תאמיני לי שזה לא מראה מלבב, לפעמים כואב לי עלי הלב.

כן עלי, את מפדחת אותי בגן השעשועים,
כל האימהות של שאר הפעוטות מאופרות ומתוקתקות,
ואת? נראת כאילו הלכת עם מישהו מכות..
זה לא עסק ככה, את מייצגת אותי, יש לי תדמית לשמר
אם לא תעשי מאמץ לשפר,
 אני אעשה כאילו אני לא מכיר אותך,
 כאילו את אמא של ילד אחר.


מזכירה לכם שעדיין אפשר לשלוח שאלות.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...