יום שלישי, 12 ביוני 2012

ספיחס

הסיבה הרשמית שהבן שלי נראה לעיתים (קרובות) כך:


היא שיש לו שיער ארוך שמפריע לו בעניים.


בדיוק כמו שהסיבה הרשמית שלא זרקתי את קופסת הקרטון של הצעצוע שקיבל מתנה היא שהקופסא משמשת למשחק בדיוק כמו הצעצוע עצמו (ואם לא הקופסה אז הסנדל של אחיו הבכור).
אבל הסיבה האמיתית שיש לו סיכות בראש, (שימו לב שהקפדתי על צבע תכלת) היא כדי לבדר אותי, כדי לגרום לי להרגיש איך זה כשיש בת.
בדיוק כמו שהסיבה האמיתית לזה שקופסת הקרטון כבר שלושה ימים על הריצפה היא, כי אין לי כוח לזרוק אותה.
 הוא כל כל חמוד(ה)! אני לא מבינה איך בעלי לא רואה את זה? למה זה מפריע לו? משום מה, הוא חושב ששתי סיכות קטנות מסוגלות להתגלגל ככדור שלג במשך שנים עד שתגענה למיפתנו של פסיכולוג, אשר יחד איתו בנינו הצעיר ינסה להבין ולחפור בעברו איך ומתי הבלבול התחיל, ובעלי יסתכל עלי במבט מאשים בעודו רושם אינספור צ'קים לטובת אותה חפירה ויאמר רק שתי מילים "אמרתי לך."
אני כמובן חושבת שהוא מגזים ושאלו שטויות, קצת עושים צחוקים, מה קרה? מה הביג דיל?
תראו איזה ילד(ה) של אמא, תראו כמה הוא שמח.

וכך עברו להם הימים, בעלי מתנשף כל פעם שהוא רואה את הילד עם קוקיות, אבל לא אומר שום דבר והכל היה בסדר עד ש...
הוא מצא סיכות חדשות שקניתי בסופר פארם והסברתי לו שקניתי אותן רק מפני שהיה מבצע 1+1 . אז הוא קצת, ממש טיפטיפונת יצא משלוותו, ונופף בחבילת הסיכות ושאל אם המבצע כלל רק סיכות שיש עליהן פרחים ופרפרים?! ועניתי לו שלא...אין צורך להרים את הקול, פשוט סיכות תכלת קצת משעממות, אתה לא חושב?" והוא אסף את עצמו, לקח נשימה עמוקה ואמר בשקט "אני מבקש, שתספרי אותו."
לספר אותו? לספר אותו??? אבל הוא תינוקי של אמא.


תינוקי של אמא בכל מובן.


אבל, הסכמתי וסיפרתי אותו.
בעצמי.
בעלי ביקש שאקח אותו לספר כי אני לא יודעת לספר שיער, אבל אני התעקשתי שמה יש פה לדעת.
ובכן, מסתבר שיש מה לדעת.
אין לי תמונה של התספורת שאני עשיתי לו, מאחר ואני מודה שלא חשתי צורך לתעד תספורת שמי שראה אותה שאל אם הספר סיפר אותו עם כיסו על העניים, בחדר חשוך.
בלית ברירה, עוד באותו יום לקחתי אותו לספר מקצועי על מנת שיתקן את הניסיון הראשון והאחרון שלי עם מספריים ליד השיער של הילדים.
הוא ישב כל כך יפה המלאך שלי. ישב עלי, שנינו מסתכלים יחד במראה, רואים איך התלתלים היפים שלו נופלים לאט ובשקט על הריצפה. "אבל, אבל, אבל, התינוק שלי...." חשבתי לעצמי... והרגשתי איך כל ההורמונים מההריון עדיין לא התאזנו ודמיינתי סצנה מהסרט 'הסנדק' - תראו מה הם עשו לבן שלי! (נו, אתם לא זוכרים את מרלון אומר בקולו הצרוד: Look what they did to my boy?)


ובתספורת אחת, התינוק שלי הפך לפעוט.

אבל הוא עדיין ילד של אמא.


ותמיד ישאר כזה.

2 comments:

  1. הוא מתוק, עם סיכות ובלי.

    (כאן, ברור שיהיו קוקיות ורודות. יהיו גם שמלות. אין הרבה ברירות כשיש לך שלוש אחיות גדולות...
    אבל פה במילא נהוג להיות קרחים עד גיל שנה אז עוד חזון למועד)

    השבמחק
  2. אח...שלוש בנות, ממש יקום מקביל כל מה שחסר זו בת בצד שלי וזה יהיה פיקס.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...