יום שני, 11 ביוני 2012

שרה שרה שיר שמח.

מכירים את זה, שלפעמים עולה לכם זיכרון מהעבר והוא כל כך מביך שאתם מרגישים נבוכים נורא גם אם קרה לפני יובלות?
אני מדברת על ממש מביך,
לא קצת מביך, כמו למשל אחרי ניתוח קיסרי שלישי כשאחות בית החולים מתעקשת לעמוד איתך בתוך השירותים בפעם הראשונה שאת קמה לעשות פיפי לבד כי בעלך בדיוק נסע להביא לך משהו לאכול והיא חושבת שיש סיכוי שתתעלפי על האסלה? לא, לא כזה מביך, זה מביך למתחילים.
וגם לא מביך כמו כשבעלך הטרי נכנס חודש אחרי החתונה לחדר האמבטיה ורואה אותך עם פינצטה באזור שמעל השפה ושואל המום "מה את עושה"?
 לא, לא כזה מביך. אני מדברת על מ-ביך.
מביך שרק קצה מחשבה מאותו זיכרון גורם לך לאטום אוזניים עם שתי ידיים ולצעוק בכל הכוח "שרה שרה שיר שמח! שרה שרה שיר שמח!" ולקוות שזה שאת אף פעם לא מצליחה להגיד את זה, יסיט את המחשבה שלך משם.
וזה מצליח.
לרוב.
היום למשל זה לא הצליח. פתאום באמצע הנסיעה בבוקר, כשלקחתי את הילדים, עלה לי זיכרון כזה. "ילדים מהר, מי יודע להגיד שרה שרה שיר שמח בלי להתבלבל?" הם ניסו והתבלבלו וצחקו ואני צרחתי בראש "לא!! לא!! לך מכאן זיכרון ארור!!"

אומרים שכתיבה היא כלי מרפא
אז כמו שאומרים באנגלית:
 Let the healing begin.
הערה: אם אתה קורא את זה, ואתה אבא שלי, או בעלי, או אחי, או חמי, או גיסי, עצור.
בשם כל מה שטוב וקדוש, עצור!
ואני מתכוונת ל-עצור! אל תמשיך לקרוא אחרת כל פעם שאראה אותך אצרח "שרה שרה שיר שמח!"
תודה.
רגע, נחכה עד שילך.
אוקיי, הנה מתחילים:
אלה היו תחילת שנות ה-90, בדיוק נפרדתי מחבר איתו יצאתי תקופה ארוכה. תקופה ארוכה בסוף שנות העשרה שלי מחשבים כמו חיי כלב, חודש= בערך שבעה חודשים. נפרדתי ממנו כי, ובכן כי הייתי בסוף שנות העשרה שלי, וזו סיבה מספיק טובה בגיל הזה כדי להפרד מחבר.
החלטנו להשאר ידידים.
ידידים שמדברים בטלפון. (אם יש פה קוראים שנולדו בתחילת שנות ה-90, קודם כל, יופי לכם, ושנית, בתקופת ינקותכם רוב האנשים דיברו בטלפון קווי שהיה מחובר עם חוט לקיר. היו פלאפונים, אבל הם שקלו כמו האייפד שלכם ואף אחד עוד לא תיקשר באסאמסים (צורת התקשורת המועדפת עלי כיום.)
אז כפי שאמרתי, הייתי מדברת עם אותו חבר-לשעבר-ידיד בטלפון שעות ארוכות כי זה מה שמתבגרים עשו באותה תקופה, דיברו בטלפון.
עברה שנה, (כלומר חודש) מאז שניפרדנו והכרתי מישהו אחר. יצאנו פה יצאנו שם, דיברנו בטלפון, לא הזכרתי את שמו או את קיומו של החדש לחבר-לשעבר-ידיד-בהווה-שלי.
יום שישי אחד בצהריים, כשחזרתי מהבסיס, הבחור החדש איתו התחלתי לצאת בא אלי הביתה. קישקשנו, וצחקנו כמו שילדים בגיל הזה מקשקשים וצוחקים.
הטלפון צילצל. אמא שלי ענתה. (שוב הבהרה לקוראים שנולדו לתוך תקופת שיחה מזוהה- פעם, אי אפשר היה לדעת מי מתקשר, באמת, זו היתה הפתעה, היית עונה "הלו?" עם סימן שאלה כי באמת לא ידעת מי בעברו השני של הקו, היית צריך להיות מרוכז על מנת לזהות את קולו של המתקשר. לכן אנשים בגילי עדיין אומרים "הלו?" כשהם עונים לטלפון למרות שהם רואים על הצג מי זה, ואנשים בגילכם אומרים ישר "היי שירן!" כשאתם עונים לאייפון)
בכל מקרה, אמא שלי ענתה וצעקה לי מלמטה שיש לי טלפון. הרמתי את הטלפון, שמעתי אותה סוגרת בצד שלה ואמרתי "הלו?"
"היי" נשמע קולו של החבר לשעבר.
"היי!" עניתי תוך כדי שאני מצמידה את האצבע לשפתיים בתנועת "ששש..." מסמנת לבחור החדש לא לדבר.
"מה נשמע?" שאל.
"הכל בסדר, מה איתך?"
"בסדר"
"יופי, אני יכולה לדבר איתך אחר כך?" שאלתי
"בטח, מה את עושה?"
"קוראת ספר." באופן עקרוני זה לא היה ממש שקר כי באמת הייתי באמצע ספר, פשוט לא באותו רגע.
"איזה ספר?"
"מיי פירסט סוני' של בני ברבש, ספר מצוין, אני אתן לך כשאסיים" באמת ספר מצוין, עדיין נמצא ברשותי אותו עותק שקראתי אז.
"טוב אז ביי."
"ביי" אמרתי וסגרתי את השפורפרת.
ואז נזכרתי שאני אמורה לפגוש אותו הערב ולפי הלך הרוח עם החבר החדש, זה לא יקרה, אז התקשרתי אליו שוב ואמרתי "אתה שומע? נראה לי שנדחה את הסרט ליום אחר, שכחתי שכל המשפחה שלי באה לארוחת ערב." שיקרתי בשליף.
"אין בעיה, נדבר" הוא ענה.
"ביי"
ביי ביי" השיב.
סגרתי שוב את השפורפרת.
חייכתי לחבר החדש ששאל :" מי זה היה?"
"סתם, מישהו שיצאתי איתו פעם, לא רציני."
"אה.." אמר וניגש לשכב לידי על המיטה.
התחלנו להתנשק ולצחקק ארוכות ובדיוק אחרי שהחבר הציץ לי לחולצה וציין כמה שהחזייה שלי יפה.
שמעתי, "הלו?"
קפאתי.
מבטי חיפש את מקור הקול. עניי יצאו מחוריהן, הטלפון! הטלפון לא היה סגור עד הסוף, השפורפרת לא היתה מונחת כמו שצריך!
בלב דופק הרמתי אותה ואמרתי בהיסוס "הלו?"
"אהה...אני פשוט צריך את הטלפון ולא יכול להתקשר אם את לא סוגרת..."
"כן כן נכון.." אמרתי וסגרתי מיד.
ישבתי המומה וסמוקה על המיטה מחזיקה את הפנים עם שתי ידיי, ובאוזניי מהדהדים כל המילים והמשפטים שהוא שמע.
זהו.
לא סיפרתי את זה לאף אחד מאז ועד עכשיו ואולי בעקבות השיתוף שרה תפסיק לשיר שיר שמח בראש שלי כל פעם שאני נזכרת בזה.
ימים יגידו.
ואלה שנולדו לאוויר ספוג קרינה של פלאפונים, לפחות תגידו תודה שאתם יכולים להגיד בוודאות "לי זה לא היה קורה".
ואם אתם במקרה הילדים שלי, ואתם כבר גדולים והחלטתם דווקא עכשיו לקרוא את מה שאמא שלכם כותבת שם במחשב כל הזמן, דעו שהמצאתי הכל. זה לא אמיתי, לכו לשחק, יש עוגת שוקולד בתנור.
ולשאר אומר, שגם כשאתה חושב שאתה הכי חשוף שאפשר, מסתבר שתמיד אפשר עוד קצת.
נ.ב. מאוד הייתי רוצה לכתוב שמאז למדתי את הלקח, שמאז לא שיקרתי אף פעם, או שמאז לא דיברתי מאחורי גבו של אף אחד אחר, אבל נו באמת.
מה שכן, למדתי לוודא מיליון פעם, שהטלפון סגור לפני שאני מדברת. ואכן, דבר כזה לא קרה לי יותר אף פעם.
נ.ב.ב. חוץ מהפעם שסימסתי בטעות לאחי "הי ממי, מקווה שיש לך כוח להיום בערב. קריצה." והוא סימס לי בחזרה "מה?"
ומיד עניתי לו "שרה שרה שיר שמח." (<-- להגביר להגביר)


לבלוג יש עמוד פייסבוק לגמרי שלו, אתם מוזמנים לחבב אותו ולקבל עדכון כל פעם שעולה פוסט חדש.


3 תגובות:

  1. מעולה!!,
    צחקקתי לי עכשיו בקול רם מול המחשב ותודות לך עמיתי למשרד שוב חושבים שאני מעט מחורפנת :)

    השבמחק
  2. תודה יקירה, שמחה שאהבת :-)

    השבמחק
  3. טוב, את מצחיקה אש. קנית אותי. הגעתי לפה במקרה וצחקתי מאוד. תמיד חשבתי שזו רק אני עם הזכרונות המביכים שמנסה להעלים אותם ואת האודם הפתאומי בלחיים עם הזיכרון שמגיע ברגעים ה-כ-י בלתי צפויים בעליל.
    תודה!

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...