יום שני, 4 ביוני 2012

עם כל הכבוד.

אני אוהבת את אמא שלי ואת אבא שלי. אני אוהבת אותם ומודה להם שהביאו אותי לעולם ועד הלום ובכלל.
אבל.
אתם הרי יודעים שיש אבל,
אנחנו אנשים שונים, עם דעות, חלקן דומות, חלקן שונות לחלוטין. וזה בסדר. לא שאי פעם חשבתי שזה לא בסדר, תמיד ידעתי שהכל בסדר, הכל הולך, אבל משום מה קל לו לאדם להפוך לוורסיה זו או אחרת של שילוב של הוריו (אני יודעת שיש מילה בעברית למילה וריאציה, אבל אמא שלי משתמשת במילה ורסיה, אז כה טבעי שגם אני אשתמש בה, אפילו התקשרתי אליה לשאול באיזו מילה אחרת אפשר להשתמש במשפט הזה, היא חושבת על זה, אני עדיין מחכה). ככה זה, הטבע שלנו. אני רואה את זה בעצמי, רואה את זה באחים שלי, רואה את זה בחברות ילדות אותן אני מכירה שלושים שנה. רואה את הבעות הפנים של אמא של חברתי כשחברתי מדברת אלי. שומעת אנשים אומרים לי שאני נשמעת ומדברת בדיוק כמו אמא שלי וכתב היד שלי נראה בדיוק כמו של אבא שלי (לצערי זו לא מחמאה). וזה גם בסדר, באמת.
אז מה הנקודה שלי, אני כמעט בטוחה שיש אחת כזו.
הנקודה היא שלפעמים כילדים כדאי לנו לתפוס קצת מרחק, לא בהכרח פיזי, לחשוב על עצמנו מחדש, גם אם אין בעייתיות בקשר בניכם (בבודאי אם יש), לתת פחות משקל לקול של ההורים שמשום מה תמיד נמצא בראש. בשבועות האחרונים, מאז שאותה גברת בסופר אמרה לי שאני נשמעת בדיוק כמו אמא שלי כשאני מדברת, אני שמה לב לאופן בו אני מחברת משפטים, לטון הדיבור שלי, ל'הלו' שלי בטלפון, לכתיבה שלי. חלק מהקוראים כתבו לי שהם שמו לב שהכתיבה שלי השתנתה, היא לא באמת השתנתה לדעתי, אני פשוט נותנת יותר מקום לקול האישי שלי ופחות כותבת על אוטומט.
וזה מגניב.
מגניב לבחון מחדש, להעריך, לנהוג עם הילוכים (אגב, אני חייבת להשוויץ שאין עלי בזינוקים בעלייה עם קלאצ', האוטו לא זז מילימטר אחורה, זו אומנות. היא לא ממש מוכרת כאומנות, אבל זה הדבר הבודד שאני עושה יותר טוב מכל אחד אחר שאני מכירה (אולי חוץ מאבא שלי, אבל למה להרוס לי) שמתם לב ששמתי סוגריים בתוך סוגריים? זה מותר בכלל? למי איכפת)
אני מאוד מאו-ד מקווה שאדע לתת לילדיי להשמיע את קולם, גם אם הוא שונה לחלוטין מקולי. אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד הוא גאון, הכי מוכשר והכי ממצה אם נותנים לו לחיות ולגדול בסביבה המתאימה לו.
זה נכון שאני לא פרח קיר בכל הקשור בחינוך והכוונת ילדיי, אלא אם כן מגדירים פרח קיר כבולדוזר, אז כן, אני פרח קיר. אבל לא כזה שהורס, אלא בולדוזר שמחכה עם הכף הענקית שלו בשקט לסימן מגור הבולדוזר שלו שיגיד "אמא, זה הכיוון שאני רוצה ללכת, אני רק צריך דחיפה קטנה כדי להגיע לשם" ואני אתמוך בו עד שיסמן לי שהוא לא זקוק לתמיכתי יותר. (ילד אחד שלנו, בן 5, שאל אם הוא יוכל לגור איתנו ולעבוד במרפאה של אבא גם כשיהיה איש גדול, עניתי "כן" והוא חייך בהקלה. עניתי כן, לא מפני שהוא קטן ולא מבין, אלא כי רק ילד הגדל עם הביטחון שיתנו לו את התמיכה לה הוא זקוק, יכול לשחרר אותה מרצונו. אבא שלי מספר שלגיל 18 הוא קיבל מסבא שלי "בעיטה בתחת", לפעמים אפשר לשים לב שהוא עוד מרגיש אותה.
 אני לא חושבת שצריך לתת לילדים לעשות מה שהם "רוצים". הם מעצם היותם, ילדים, חסרי ניסיון, אין להם מושג מה הם רוצים, הם עוד לא מכירים את כל הדברים שאפשר לרצות, צריך לחשוף אותם. עם זאת הם בהחלט מראים איך הם רוצים ובאיזו עוצמה.
יש ילדים שאיפה שלא תזרוק אותם ועם מי שלא תשים אותם, הם יסתדרו. יש ילדים, כמו הילדים שלי, וכמו הילדה שהייתי, שכל חוויה חדשה צריכה להיות מדורגת לעוד שתי מדרגות בין המדרגה הראשונה לשניה אחרת היא מציפה ואין אפשרות ללמוד או להנות ממנה.
 כן. אני מכוונת מלמדת ותומכת בכל מובן בילדים שלי עד שיסמנו לי לעזוב את האופניים ולהפסיק לרוץ מאחור. התפקיד שלי יהיה לזכור, שברגע שלומדים לנסוע על אופניים, לעולם לא שוכחים. ברגע שלומדים למצוא איזון בפעם הראשונה, תמיד זוכרים למצוא אותו שוב.
 אני מקווה שאזכור שאני את התפקיד שלי עשיתי וכל הערה, כל משפט, כל דעה שאביע אחרי שהם כבר למדו לפדל ולמצוא את האיזון בעצמם, עלולים לגרום להם לאבד ריכוז וליפול או להסתכל לכיוון שלי במקום לכיוון אליו הם רוכבים ולהתקע בעץ.
כך שלא אתפלא אם אחרי מספר נפילות, הם יפסיקו להקשיב לי, יקשיבו בעיקר לעצמם וימשיכו לרכב איך שבא להם, אפילו בלי ידיים.

6 תגובות:

  1. אוי איזה פוסט מעולה.
    ברשותך, אלשין עליך.

    השבמחק
  2. הגעתי בעקבות ההלשנה של נעמה. עוד לא הורה בעצמי, אבל כן "במקצוע", פחות או יותר - בשכונה (אני אחות). מאוד אוהבת ומתעניינת בילדים, למידה וחינוך.

    אז אני נשארת :)

    תודה על פוסט (ובלוג) מעורר השראה.

    השבמחק
  3. גמני הגעתי בעקבות נעמה...

    השבמחק
  4. הי דפנה וורד, ברוכות הבאות, תרגשנה בבית.

    השבמחק
  5. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...