יום שבת, 26 במאי 2012

בחג שבועות תעשה לך בריכה.

אז בעלי במילואים עד יום חמישי. כן. מישהו צריך לשמור על הגדר, לסייר, לפקוח עין, לשמור עלינו בזמן שאנחנו (אנחנו=אני, אבל מה איכפת לכם) משמינים מעוגות גבינה, לזניה תרד וגבינות, ובורסקטות קטנות עם עגבניה מוצרלה ובזיליקום.
התכוונתי ללכת עם הילדים לים אבל חברה התקשרה משם ואמרה שיש ים של אנשים אז ויתרנו.
הלכנו לבריכה.
האפרוח שלי לבש את בגד הים האפרוחי שלו וצעד בביטחון לעבר המים עם המותניים הצרים והקטנטנים שלו אותם הוא ירש מאמא שלו. (לא).
אתם יודעים, אנשים מסתכלים באופן חשוד על בחורה שיושבת עם ג'ינס ארוך  ומצלמה בגודל טיל כתף. הם מרגישים לא בנוח משום מה. כל מי שעבר לידי הכניס את הבטן.
 למה ג'ינס ארוך? פשוט מאוד, קשה להוריד שערות ברגליים כשאהובך שומר על המדינה ושלושה ילדים מתרוצצים ומדברים אליך כל הזמן. (הי לך, גבר שקורא את הבלוג, אני יודעת, אמרתי שערות ברגליים, לא היית מוכן לזה, סליחה. לא נראה לי שזה יקרה שוב בפוסט הזה, אני לא אגיד שוב "שערות ברגליים", סתם אמרתי את זה, לנשים אין שערות ברגליים, באמת. אין צורך להיות כל כך דרוך.)

אחרי שתי דקות במים, הם אמרו שמשעמם להם בבריכה של הגדולים והם רוצים לבריכה של הקטנים.


אז הלכנו לבריכה של הקטנים.
כפי שאתם שמים לב, צבע המים שונה. מנהל הבריכה יטען שזה בגלל הצבע השונה של אריחי הריצפה, אני טוענת שזה מפני שזו בריכה של ק-ט-נים ומעצם היותה יש הרבה יותר אמוניה במים (הערה: אמוניה היא מולקולה המתפרקת ממולקולות של שתן.)

זה עדיין כיף. פשוט עשיתי את עצמי לא רואה את כמויות מי-האמוניה שהם בלעו תוך כדי משחק.
היה כיף לצפות בהם משחקים. "אתה תחפש את תיבת האוצר שם, ואני בנתיים אלחם בכריש."

וזה היה וואחד כריש.

היה נעים להקשיב לשיחות בניהם. נינוחים במים בלי שום דאגה. אני זוכרת את ההרגשה הזו, גם אם אני מגיעה אליה מדי פעם בגילי, היא לא מתקרבת לכאן ועכשיו שחוותי כילדה. כשאתה בבריכה, אתה בבריכה. וזהו.


והלב שלך שמח.
וזה מדבק.
כן. אתם רואים נכון, אני צלמת מתחילה. צלמות מתחילות אמורות לצלם את הג'ינס הארוך איתו באו לבריכה כי לא יכלו להוריד בשקט _____ (הבטחתי לך שלא אומר את זה עוד פעם? הבטחתי או לא?)
אבל החלטתי לשמור את התמונה הזו כי אפשר לראות את הטוסיק הקטן של הבן שלי שגם אותו הוא ירש ממני (לא.)

חזרנו לבית הורי (הרי לא חשבתם שאני יכולה לשבת לי בשקט עם דיאט קולה ולצלם עם שלושה ילדים?) לקחת את הסיבה שהשמש זורחת, הביתה. (הסבר: אני בטוחה שבגלל הבן הקטן שלי השמש זורחת בבוקר מפני שאין ילד שמחייך וזורח כמוהו במיטה כשנכנסים אליו לחדר בבוקר. אין.)
 שאלתי אותו :" מה עשית כל הזמן הזה אצל סבא וסבתא? למה אתה מתחבא במדרגות?"
- "הי, הני? הני הק הואל עוגיות..." (תרגום:"מי אני? אני רק אוכל עוגיות")
הוא לא באמת אמר את זה, הוא עוד לא מדבר משפטים מורכבים הוא בן שנה, אבל תראו, הוא אמר את זה:

אחרי כל העוגיות האלה הוא מתפלא שכולם קוראים לו ג'יי.לו.


אמא שלי ואני מאוד אוהבות לקשט את הבנים.
בעלי מאוד לא אוהב כשאני משחקת קצת בבנות עם הבנים שלנו.
אבל הוא במילואים אז אני יכולה לעשות איתם מה שבא לי.

פה סבתא שואלת אותו אם חוץ מהסיכות בראש הוא רוצה שהיא תמרח לו גם לק כמו שלה.
את התשובה שלו לא אפרסם פה.
שלחתי עכשיו את התמונה בהודעה לטלפון של בעלי.
הוא בדיוק בשמירה.
יש לי תחושה שבזכות התמונה הוא לא ירדם.
זה המעט שאני יכולה לעשות בשביל המדינה.
אני רק צריכה לזכור לקנות אציטון עד יום חמישי.

תגובה 1:

  1. פוסט מקסים! התמונה הזאת שלו על המדרגות עם המבט של :"מי, אני?!" פשוט העלתה לי חיוך ענקי על השפתיים... בקשר למירוץ הזה אחרי הילדים והזמן שלא נותן אפילו להוריד שערות מהרגליים (מה כבר ביקשנו?) אני מכירה טוב מאוד... חברה שלי כתבה על זה לא מזמן פוסט ממש חמוד בדה מרקר: http://cafe.themarker.com/post/2561593/ כדאי לך לקרוא, היא מציעה שם כמה פתרונות... וחג שמח!

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...