יום שלישי, 22 במאי 2012

שגרה מבורכת.

כששואלים אותי מה נשמע או מה חדש, אני לרוב עונה "שגרה מבורכת".
 זה לא סותר את העובדה שכל חודש מעניין אותי משהו אחר, ושלפחות פעם ביום אני מתכננת את המעבר שלנו לניו יורק או פריז או לחווה מבודדת באוקלוהומה.
אני משתוקקת לחידוש ושינוי ומתמוגגת ונהנת מהרגע.
כשאהובי חזר אתמול בערב מהמרפאה ושאל איך היה היום, באותו רגע עניתי: "אוי מזל שהזכרת לי, אני חייבת למצוא לו את הכובע לטיול מחר" כי זה חלק ממה שהיה היום.
 באותו רגע זה נראה לי מיותר לספר לו שבנו הקטן הלך בבית עם גרב בפה מסיבה שעד עכשיו נשארה לא לגמרי ברורה, ולא הסכים להוציא אותה בשום אופן. ושבנו הבכור הלך עם קופסת קרטון מהסופר על הראש, ושבנו האמצעי לא הסכים לקבל את העובדה שאני לא מוצאת את כובע המצחייה שלו למרות שהוא מאוד רוצה כובע עכשיו, אז מצא פיתרון די יצירתי.
בדיעבד הרגעים האלה נראים מיותרים, אבל הם אלה שמברכים את השגרה,  שמפזרים עליה אבק קסום של אושר שגורם ללב שלי לעלות על גדותיו מאהבה ממראה של ילד עם קופסא על הראש או גרב בפה.

כשישבתי וקראתי ספר בזמן שהכביסה שלי לא קיפלה את עצמה, הבן שלי יצא מהחדר כך:


ואז המשפט הצפוי והשיגרתי יצא לי מהפה : אויש מה אתה עושה? תן לי את הגרב, אנחנו לא שמים גרביים בפה".
ניסיתי למשוך את הגרב החוצה,
אבל הוא התעקש


ונעץ חזק יותר את השיניים.
 ואז קרה הקסם שתמיד קורה לי ברגעים של שגרה, ראיתי אותו.
 ראיתי את הילד שלי.


והוא הצחיק אותי.
 ילד שמתעקש ללכת בבית עם גרב בפה.


כנראה בגלל שזה מצחיק גם אותו.

אחר הצהריים הייתי צריכה לצאת עם כולם לחוג. חמש דקות לפני שיצאנו הגיע המשלוח מהסופר. שמתי מהר הכל במקום.( מקום = על השיש במטבח אני אסדר את הכל אחר כך), כדי שאוכל להעיף החוצה את הארגזים עכשיו, אחרת הריצפה של הבית תעלם באופן סופי.
כולם נעלו סנדלים ועמדו מחוץ לדלת והסתכלו עלי בועטת את הארגזים החוצה עם התינוק על הידיים בעודי נועלת את הדלת. ואז הבן שלי שאל: "מה זה הריח הזה?" וכולנו נכנסו חזרה הביתה להחליף לקטן חיתול.
שוב יצאנו, שוב נעלתי את הדלת ושוב בעטתי את הארגזים למעלית תוך כדי חישוב השניות שיש לי להגיע לחוג בזמן.
בלובי של הבניין ביקשתי מהבן שלי לקחת ארגז אחד, הוא התעקש לקחת את כולם.
אני התעקשתי שזה יותר מידי בשבילו.
הוא התעקש שלא.

ואני רטנתי ואמרתי שלא נגיע ככה בזמן והוא אמר שהוא מסתדר ושכן נגיע בזמן ואז הבן השני שלי נזכר שלא לקחנו כובע ושהוא רוצה כובע עכשיו ואני הרגשתי איך אני עוד רגע מתפוצצת והתחיל להיות לי חם והתחלתי טיפה להזיע מה שגרם לי לשים לב שלא שמתי דאורדורנט והתחלתי להגיד אוף ופוף ו"נו יאללה.."
ואז זה שוב קרה.
הקסם הזה.
הקסם שבבת אחת מעלים את הרגיל והלא מיוחד והופך אותו לרגע שאני לא רוצה שיגמר. וראיתי אותו. את הילד שלי.
ולא מיהרתי יותר.

הסתכלתי על ילד הקרטונים שלי.


עמדתי שם עם עצמי ואיתם, לא היה עם מי לחלוק את הרגע, שכביכול היה רגע קטן לחלוק, אבל היה בו עונג גדול.
הרגשתי כמה אני אוהבת את הילד הזה.
"תסתכל אלי רגע ממי" ביקשתי.

ואז אחיו שוב התחיל לנדנד עם הכובע אבל זה לא הפריע לי יותר, הקסם כבר פעל, הייתי במצב רגיעה מוחלטת ועניתי שאני יודעת שהוא מאוד רוצה את הכובע שלו, אבל אי אפשר לחזור עכשיו הביתה אז שינסה לחשוב על רעיון אחר.
ובאופן מפתיע הוא הפסיק לנדנד,
וחשב על רעיון אחר.

ואמר שאם לא נמצא את הכובע שצריך להביא לטיול אליו הוא יוצא עם הגן מחר, הוא פשוט ילך ככה.


ואני אמרתי לו שזה רעיון מצוין ומיד רשמתי לעצמי תזכורת בטלפון לחפש את הכובע ברגע שאנחנו חוזרים הביתה,
לא לפני שנישקתי אותו וחיבקתי אותו ומעכתי אותו עד שהוא אמר "אמא די!!"
ואני אמרתי לו שלנשיקות של אמא אף פעם לא אומרים די.


והוא חייך אלי ואמר "בסדר".

נ.ב.- הגענו לחוג בזמן, אנחנו תמיד מגיעים לחוג בזמן.
נ.ב.ב. - מזכירה שמי שעוד לא עשה שיתוף, מוזמן ויכול לעשות זאת בצורה מכוונת ולא אקראית או שרירותית בכלל.
נ.ב.ב.ב.- אני יודעת שהבטחתי צילום איכותי עם המצלמה המצ'וכללת שלי, אבל מה לעשות שהיה עלי רק האייפון..עמכם הסליחה..
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...