יום שישי, 18 במאי 2012

כמונו בדיוק.

יש לי אח קטן. הוא אומנם צעיר ממני רק בשלוש שנים ומתנשא לגובה 1.90 מ', אבל הוא תמיד ישאר אחי הקטן. כילדים, בילינו את רוב זמננו המשותף  בריבים. היינו רבים בעיקר בין השעות 14:00-16:00 שעה נוחה במיוחד לכל ההורים הנחים צהריים בבית.
הוא היה הולך אחרי בכל הבית ואני הייתי מבקשת צועקת עליו שיפסיק לעקוב אחרי לכל מקום, והוא היה עונה שזה הבית של כולם ושזכותו ללכת איפה שהוא רוצה.
"תפסיק ללכת אחרי."
"זכותי להיות איפה שבא לי."
"תפסיק!"
"זכותי!"
"תפ-סייייייייייייק!!!!"
"זכו-תייייייייייייי!!!!!"
ואז אני חשתי שזכותי המלאה לכפכף אותו. הוא היה מחזיר כמו גדול, באמת, שאפו, נתן פייט כמו גבר. כל ריב נגמר תמיד בסטטוס קוו בו שנינו מסובכים ידיים זרועות ורגליים אחד בתוך השניה דוגמת- אני מושכת לו באוזן וחונקת אותו, והוא מושך לי בשיער וצובט אותי. שנינו עומדים כך קפואים כמו פסלים אף אחד לא מוכן לעזוב את השני, ואז אני לוחשת באוזנו השניה, מתנשפת מהריב "תעזוב אותי, אני אעזוב אותך." והוא היה עוזב לי את הצמה, לאט לאט, ואני הייתי משחררת לו את האוזן לאט לאט, והיינו מתרחקים  אחד מהשניה תוך כדי מחמאות הדדיות: 
"מפגר"
"מפגרת"
"מטומטם"
מטומטמת"
"שמן"
"שמנת"
אציין שאחי לא היה שמן בכלל, הוא היה איטריה ארוכה ומפותלת אבל אני זוכרת היטב את התשובה שלו- שמנת. בעקבותיה שנינו התחלנו לצחוק והיינו חברים בערך לשתי דקות שבסופן, הכל התחיל שוב מהתחלה.

זה לא שהבנים שלי לא רבים, הם רבים. הם כועסים, הם הולכים להגיד אותך לאמא, הם נשבעים שהם לא יהיו חבר שלך לעולמים ואומרים לך שאתה תינוק בגן של קטנים. אבל הם גם חברים. חברים מאוד טובים, חברים אוהבים ומפרגנים. אני מייחסת את זה לעובדה ששניהם בנים והפרש הגילאים בניהם רק שנתיים.
צילמתי את הוידאו הזה היום בצהריים, בני האמצעי חזר מהגן עם תיק העבודות אותו מיהר להראות לאחיו.
עונג גדול.
אני מקדישה את הקטע הזה לאחי, כך בדיוק היינו. כשאני אומרת בדיוק, אני כמובן מתכוונת להיפך המוחלט.



 וברוח זו, מחר אחי מגיע עם משפחתו לצהריים אצל ההורים. אם הוא רוצה,אני מרשה לו ללכת אחרי, הבית של ההורים הוא הבית של כולם, זכותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...