יום שבת, 12 במאי 2012

זה כן פוסט לגברים.

שלום.זוכרים את הפוסט "זה לא פוסט לגברים?" , זוכרים שהבטחתי לקרוא לכם לפוסט המתאים גם לכם? אז, גב-ריייים בו-או!
הי. מה שלומכם? שמחה שהצטרפתם אלינו.
יופי שבאתם מאחר והפוסט היום עוסק בנושא שודאי טורד את מנוחתכם השכם וערב. אני יודעת שהנושא המקביל אצלכם מאוד מסקרן אותי. הנושא בו נעסוק היום הוא- 'על מה נשים מדברות בינן לבין עצמן?' נושא מרתק.
אני חייבת לציין שבפעמים הבודדות ששמעתי גברים מדברים בלי שידעו שאני מקשיבה (בהזדמנות זו אני רוצה לספר למפקד שלי בצבא ששומעים כל מה שקורה אצלו בחדר דרך המזגן המשותף) די התאכזבתי. גברים די משעממים. הם באמת מדברים לרוב על נשים וכדורגל.
גברים יקרים, אתם הולכים לחוות הצצה לעולמן של נשים. תתפלאו, אנחנו לא מדברות רק על דיאטה וקלוריות. וכדי לעזור לכם לשמור על קשב, אני מבטיחה שיהיה בקטע גם כדורגל.
אז ככה.
חברה טובה ואני עמדנו בתור לבית הקפה, (נשים אוהבות בתי קפה, תשאל את אישתך, ובהזדמנות זו תזמין אותה לקפה.) בעודנו מתדיינות (האות היא ד', תתרכז) במה יש יותר קלוריות, בקראוסון שוקולד או בקראוסון שקדים (אני אמרתי בשקדים כי הרי ידוע שהוא הקראוסון חמאה מאתמול שלא הצליחו למכור וכדי לרענן אותו, מורחים עליו סירופ שקדים ועוד חמאה ומוכרים אותו כמו חדש. סיפור אמיתי לגמרי, אתם מוזמנים לשאול כל קונדיטור.) הקופאית קראה במיקרופון "יוסי!"
ויוסי הגיע.
בעודו לוקח את המגש עם ארוחת הבוקר הישראלית שלו, חברתי תקעה לי מרפק בצלעות.
פניתי אליה במבט שואל.
היא הסתובבה עם גבה ליוסי ואמרה בשקט בתנועות שפתיים מוגזמות "זה. הגני-קו-לוג שלי".
"נראה נחמד" עניתי.
יוסי חלף על פנינו, הסתכל עלינו במבט אטום והמשיך לשולחן שלו.
"ראית מה זה?" חברתי נדהמה "הוא התעלם ממני לגמרי, כאילו שהוא לא מכיר אותי, אני אצלו כבר שנתיים!"
"אה..אולי.. הוא לא ראה אותך?" ניסיתי.
"בטח שהוא ראה, חייכתי אליו והוא לא חייך חזרה! איזו גסות רוח!"
עמדתי לידה שותקת, נראה שהיא באמת נעלבה.
 ואז נזכרתי.
"את יודעת? בעלי אומר שגם הוא לא תמיד מזהה לקוחות."אמרתי.
"איך את מסבירה את זה?" שאלה.
"הוא אומר, שהוא מזהה אותם לרוב לפי בעל החיים שלהם ושאם היה רואה אותם ברחוב בלי הכלב/החתול שלהם, לא היה מזהה אותם."
היא הסתכלה עלי בגבות חושבות.
"אז את רוצה להגיד לי, שאם היה פה באמצע התור לקפה כיסא הבדיקה שלו, ואני הייתי יושבת ונשענת לאחור עם ה"חתולה" שלי (היא עשתה עם האצבעות מרכאות באויר) אז הוא היה מזהה אותי???"
"אין לי צל של ספק." אמרתי בביטחון.
"הוא בטח בודק הרבה חתולות ביום, איך יזכור כשהראש שלו כל היום בתוך חתולות?" התנחמה.
"בדיוק. זו לא עבודה פשוטה. קשה לזכור את הבעלים של כל "חתולה", את לא צריכה להעלב. אמרתי לך, גם בעלי לא זוכר את הבעלים של החתולות. חתולות לא "חתולות".
"כן את צודקת. את יודעת? עבר הרבה זמן, אני חושבת שיש מצב שבעלי שכח איך החתולה שלי בכלל נראת" אמרה.
שתינו פרצנו בצחוק קולני שגרם ליוסי להסתכל עלינו מהשולחן שלו. הממ..משהו נראה לו מוכר. לרגע, היה נדמה שפלאש חתולי עובר במוחו והוא מיד קבר את ראשו בצלחת.
הזמנו שני קראוסון שוקולד, נשבענו שנלך לרוץ בערב וידענו שהסיכוי שזה יקרה נמוך מהסיכוי שגבר אי פעם יחזור לקרוא את הבלוג הזה.
שבוע טוב לכולם!
נ.ב. רביבו. מסי.מראדונה. כי אני עומדת במילה שלי.
נ.ב.ב. חברות בנות זה הכי כיף בעולם וכך זה ישאר תמיד. אין לכם מושג מה אתם מפסידים.

(על הפוסט הזה אפשר להגיב בעמוד הפייסבוק של הבלוג.ומהיום, גם בבלוג עצמו למרות שאני לא מתחייבת שזה יצליח. בעיות טכניות יש לי עם התגובות.)

2 comments:

  1. סבתי עליה השלום היתה אחות במרפאה קהילתית.
    לפעמים הייתי מסתובבת איתה בעירה ואנשים היו אומרים לה שלום. הייתי שואלת אותה מי זה והיא היתה אומרת לי - אני לא בטוחה. אולי אם הוא יוריד את המכנסיים אני אזהה לפי הטוסיק.

    נעמה

    השבמחק
  2. טוסיק זה עוד בסדר :-). יפה, עובד בנתיים.

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...