יום שישי, 11 במאי 2012

כי כמה אפשר להגיד לא?

אתמול למרבה הפלא, ירדנו לחצר לשחק. היה כיף. היו עוד שני ילדים וכולם שיחקו יפה.
פתאום! עיריית חיפה החליטה שצריך להשקות את הדשא וכל הממטרות בחצר התחילו להשפריץ בבת אחת. האמא השניה ואני מיד קראנו לילדים להתרחק מהמים. ברגע הראשון הם התרחקו ורגע אחריו באו לספסלים עליהם ישבנו וביקשו בעניים מתחננות,
"אמא, אפשר לשחק בממטרות? את מרשה?"
הסתכלתי על האמא השניה שמיד הרצינה וענתה לילדיה "לא. אנחנו לא בחוף הים."
אני הסתכלתי על ילדיי, וחשבתי איזה מזל שאנחנו לא בחוף הים, למי יש כוח לכל החול ואחר כך למושבים הרטובים באוטו.
הילדים שלי חזרו וביקשו "אמא אפשר? פליייייייז...."
"טוב בסדר" אמרתי ולפני שהספקתי להגיד להם לחלוץ סנדלים, הם כבר רצו בצרחות שמחה לממטרות.
האמא השניה הסתכלה עלי בתדהמה כאילו הייתי שאול מופז וכרגע אמרתי לבוחריי שאני וביבי הולכים לשחק יחד בממטרות.
אין לי מושג מה משמעותו של המשפט הקודם.
בכל אופן, היא לקחה את ילדיה המאוכזבים והיבשים מכף רגל ועד ראש, והלכה משם.
אני נהנתי מכל רגע צפייה בילדיי, ואם לא היתה לי חולצה לבנה ואייפון לא עמיד במים, סביר להניח שהייתי מצטרפת אליהם.

כמה כיף אפשר להפיק מקפיצה בשלולית מים. אין שום אפליקציה לזה.

כמה אושר אפשר לחוש מלרוץ בבגדים ספוגי מים הישר לתוך הממטרה.

כמה פשוט להיות שמח מקצת מים ודשא רטוב.

התינוק שלי קרן מאושר. תענוג היה להסתכל עליו.

ועליו.

כעבור חצי שעה הבן שלי בא אלי,
"אימוש, את יודעת מה נראה לי?"

"מה חיים שלי?"

" נראה לי שהתחילה לנשוב קצת רוח ואני ממש קפוא."

עלינו הביתה, הם ציחקקו מאושר שעה אחרי שחזרנו וסיפרו בהתלהבות לאבא כשחזר בערב :"אבא, אתה לא תאמין מה אמא הרשתה לנו לעשות היום."
ואני הבנתי, שלרוץ בממטרות זה כיף, אבל לרוץ בממטרות למרות שאסור אבל אמא שלנו מרשה, זה כיף הרבה יותר.

(אפשר להגיב על הפוסט- פה.)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...