יום רביעי, 9 במאי 2012

למי אין רגליים?

לפני כמה ימים, באמצע ארוחת הבוקר הבן שלי התחיל לצרוח. בדרך כלל אני אפילו לא מסתובבת לעברו, הוא ילד שנוטה לצרוח.
זה יכול להיות על איש נינג'ה שהוא הטביע בקורנפלקס, זה יכול להיות בגלל שראה נמלה שוחה לו בקורנפלקס (כמה פעמים אמרתי שצריך לסגור את הקופסה? אף אחד לא מקשיב לי בבית הזה) זה יכול להיות בגלל שנגמר הקורנפלקס. בכל מקרה, אני ממשיכה להוציא את הכלים מהמדיח ומדמיינת שזו ציפור שיר המצייצת מבעד לחלוני. ברב הקומות בו אני גרה. (אם יש לכם בית לשכירות במושב בעמק יזרעאל, אנא צרו איתי קשר.)
אך באותו בוקר ציפור השיר לא פסקה והתעקשה שכואבת לו האוזן. מאחר והוא כיסה את האוזן עם היד, אמר שכואב לו כשהוא לועס, והתחיל לייבב בדיוק אחרי ששאלתי אם הוא סיים את כל השיעורים בחשבון, עלה בי החשד המתבקש שהילד לא רוצה ללכת לבית הספר. אחרי הכל, הוא ילד של אמא.
יכול להיות שהוא מתוחכם חשבתי לעצמי, אבל הוא עדיין ילד. ילדים לא זוכרים את ההצגה שהם עושים ולכן חיכיתי כמה דקות ואז שאלתי אם בא לו קצת ביסלי. הוא פסק מליילל ושאל בחשד "למה?"
"סתם. בא לך? או שאתן אותו לאחיך?"
הוא הסתכל עלי ופרץ שוב בזעקת כאב "איי!!! האוזן!!!"
"אז אני מבינה שאתה לא רוצה את הביסלי שאני הולכת לתת לאחיך?"
"לא!! האוזן!" הוא בשלו. כואבת לו האוזן.
"טוב בסדר, נלך לרופא."
"טוב" ענה בשקט ומשך באף, עדיין מחזיק את האוזן.
מעולם לא סבלתי מכאב אוזניים אבל אני מבינה מאנשים שזה לא פיקניק.
התקשרתי לרופא וקבעתי תור לאחר הצהריים, מדמיינת את העונג בללכת עם שלושתם לרופא. פעם הרופא שלהם, בזמן שילד שלי שאל אותו מה יש לו במגרה הראשונה ומה במגרה השניה ובזאת שהכי למטה ולמה יש בזאת שהכי למטה מנעול, תוך כדי שהוא ניסה להסביר לי איך ואיפה מורחים את המשחה, הציע לי שאולי יהיה לי יותר נוח לא להביא איתי לתור ילדים שלא חולים (באמת? אתה חושב?), אז הפעם כשהוא ישאל אותי מה יש לילד, אני אומר לו שבעלי במילואים ושלבדוק את הבן שלי בתנאים האלה זו הדרך שלו כרופא לתת יד למאמץ המלחמתי. אולי הפעם הבן שלי יוציא ממנו מה יש לו במגרה הכי למטה עם המנעול.
על מה דיברתי?
האוזן, כן. 
נסעתי עם שלושתם לגן של בני השני. בני הבכור ישב כמו הפצוע האנגלי מאחור, ריחמתי עליו, מסכן שלי, כואבת לו האוזן.
בני האמצעי נפרד מאיתנו לשלום ואיחל לאחיו שירגיש טוב.
"תודה" פלט בלחש.
דלת האוטו נסגרה.
ולתדהמתי, בני חייך אלי מבט שאמר "והאוסקר הולך ל...?" ובלי להתבלבל שאל:"אמא, אפשר את הביסלי?"
חשבתי לנזוף בו, אבל במקום זה נראה לי שכדאי לברר אם ניסן נתיב מקבל ילדים בגילו ללימודים.
להצגות כאלה צריך לקנות כרטיסים.
מיותר לציין שמאותה טריקת דלת ועד עכשיו לא שמעתי ציוץ על האוזן "הכואבת".
נ.ב. במקום לנזוף בו, הסברתי לו שאם לפעמים לא מתחשק לו ללכת לבית הספר, הוא רק צריך לבקש. אני מתארת לעצמי שעם השנים הוא יבין את הכבוד הגדול שאני רוחשת למערכת החינוך. פחות או יותר כמו הכבוד שיש לי לשאול מופז. הוא צריך לדעת שאין צורך להתאמן בלשקר לאמא, אין לי שאיפה שיהיה פוליטיקאי כשיגדל.
נ.ב.ב. בכלל לא התכוונתי להזכיר את שאול מופז, למה לי פוליטיקה עכשיו, אבל כנראה המהלך הזה כל כך משונה עד שאפילו הגבה שלי הורמה.
בדרך כלל צריך די להתאמץ כדי לגרום לגבה האדישה שלי להתרומם.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...