יום שני, 7 במאי 2012

אני במילואים.

כשאני אומרת אני, אני כמובן מתכוונת לבעלי. אנחנו שניים שהוא אחד.
אני מתגעגעת אליו.
למרות שהוא יצא רק הבוקר, ולמרות שיש ימים שבשעה הזו הוא עוד לא חוזר הביתה, ויש ימים שהוא עובד בלילות, אני מתגעגעת אליו.
כשהבן שלי בן הכמעט חמש ראה אותו לובש מדים הבוקר, הוא הלך אחריו מוקסם בכל הבית ושאל :
- אבא, היית מפקד בצבא?
-כן.
-אבא, תקבל בצבא רובה?
-כן.
-אבא, נכון אתה מהחיילים הטובים?
-כן.
- נכון מי שלובש בגדים ירוקים הוא מהחיילים הטובים?
-כן.
- נכון בצבא שלך לא מתים?
- אין תגובה.
- נכון לא חייבים ללכת לצבא אם לא רוצים?
-אהובי לא ענה, אז עניתי במקומו:
- נכון, לא חייבים.
שום אמא שבדית לא צריכה לענות על שאלות כאלה, לפעמים גם לי בא להיות אמא שבדית. הוא כזה תינוק, והוא שלי, ונכון לעכשיו הוא שבדי וככזה הוא לא חייב ללכת לשום מקום. למרות שהוא כן.
אני מתגעגעת לבעלי.

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...