יום חמישי, 3 במאי 2012

זרים בלילה.

מכירים את הקשר הבלתי כתוב והבלתי מוסבר שיש בין אנשים זרים? לא? בטח שאתם מכירים.
נגיד שאתם הולכים ברגל לבד בלילה והרחוב שקט ומתחיל להרגיש לכם לא נוח ולא נעים, ופתאום לפניכם מתחילה ללכת בחורה שנראת לכם סבבה לגמרי ואתם מרגישים הקלה ויודעים שהיא יודעת שאתם יודעים שתלחמו יחד ברוצח הסידרתי שיתנפל עליכם, וכל זה למרות שהיא לא אמרה לכם כלום ולא הסתכלה עליכם וברגע שאתם מגיעים יחד לרחוב ראשי מואר והומה כל אחד ממשיך לדרכו כמו האנשים הזרים שאתם.
אתם רואים שאתם מכירים?
אני אוהבת את הקשר האנושי הזה.
אתמול הלכתי ליום הורים של הבן שלי יחד עם שני אחיו הקטנים. כשסיימנו, התחלתי להרים את העגלה של הבן שלי (ששוקל חצי טון) מדרגה מדרגה כשפני עם הגב למדרגות. גבר אחד (כנראה אבא שבא ליום ההורים) התחיל לעלות במדרגות וכשהגיע אלי, בלי לומר מילה, אחז בחלק התחתון של העגלה ויחד הרמנו אותה עד למעלה, בשקט. אמרתי לו תודה, הוא חייך אלי והלך לדרכו.

באותו ערב יצאתי להליכה ברגל, חלפתי על פני איש יושב על גדר אבן, אחרי כמה צעדים חזרתי, משהו במבט שלו נראה לי מבולבל. למרות שאני ממש לא פונה לאנשים ברחוב, שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא ענה שהוא יצא לריצה ונפל ושיפשף את הרגליים והידיים והוא רק נח. הצעתי לו את הטלפון שלי להתקשר שיבואו לאסוף אותו, הוא מאוד הודה לי, התקשר למישהו, והחזיר לי את הטלפון. חייכתי אליו והמשכתי בדרכי.

ההחלמה מהניתוח הקיסרי האחרון שלי, לא היתה קלה. לעומת שני הניתוחים הקודמים, הפעם פשוט ראיתי כוכבים מכאבים. נותחתי בבוקר ולקראת הערב כבר קמתי לאט מהמיטה. ביקשתי מהאחיות בתינוקיה שיתקשרו אלי בלילה להנקה. השעה היתה 3 בלילה. האחיות התקשרו אלי. מסדרונות מחלקת יולדות היו חשוכים ושקטים. התחלתי ללכת לעבר התינוקיה בקצב של חצי מטר בדקה. נשענתי על הקיר וגררתי את עצמי לאט, הרגשתי נורא, רציתי את הגוף שלי בחזרה, עכשיו. לא האמנתי שככה כואב לי הפעם, לא הרגשתי כלום חוץ מכאבי תופת. משום מקום, הגיעה מאחורי בחורה עם כיסא, חייכה אלי ואמרה לי "שבי". אמרתי תודה וישבתי. הכאב היה כל כך חזק שלא הייתי מסוגלת אפילו להרים את הראש לעברה, להכיר בנוכחותה או לנסות להפגין איזשהו יחס כלפיה. ישבתי שם על הכיסא באמצע המסדרון, מרוכזת בכאב שלי עם אישה זרה, שלא היתה אחות בבית החולים. היא נשארה לעמוד לידי דקות ארוכות עד שקמתי שוב. היא הלכה לידי לאט עד לתינוקיה בלי לומר מילה. כשהגעתי לתינוקיה אמרתי לה תודה והיא חייכה אלי ואמרה לי "מזל טוב".
זו היתה הפעם הראשונה מאז שעות הבוקר שהצלחתי להרגיש את השמחה בלידתו של בני, שהצלחתי לחייך לעצמי ולהרגיש כמה טוב הוא מזלי למרות הכאב הלא יאומן הבלתי נסבל.
אני זוכרת שתוך כדי שהנקתי את הבן שלי בכאבי תופת (הנקה גורמת לרחם להתכווץ בשעות לאחר לידה, והרחם שלי כאמור, היה תפור ופצוע וההנקה הרגישה כאילו מישהו סוחט אותו כמו סמרטוט ריצפה)
חשבתי כמה אהבה יש בין אנשים.
אפילו בין אנשים זרים לחלוטין.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...