יום ראשון, 20 במאי 2012

פעם לפני שנים רבות, 37 ליתר דיוק.

נולדתי. האמת שנולדתי ב-19 במאי ולמרות שאצלנו כבר ה-20, אני כמעט בטוחה שבהוואי עדיין ה-19, אז הפוסט הזה עוד בתוקף התאריך הנכון.
כל שנה אני לא זוכרת בת כמה אני, בערך מגיל 27 הפסקתי לשים לב בת כמה אני וכששואלים אותי, כדי לא להתבלבל, אני עונה שאני ילידת 75, שיעשו את החשבון לבד.

תראו מה קיבלתי מבעלי מתנה לכבוד עשר שנות הניסיון שיש לי בלהיות בת עשרים ושבע.


ותראו את זה


אוי... אתם חושבים שהתכוונתי לילדים?  לא.... המצלמה! קיבלתי מתנה מצלמה משוכללת-סופר דופר. בעלי טוען שאדם שמצלם כל כך הרבה, ראוי שתהיה לו מצלמה נורמלית יותר מהמצלמה של האייפון (אל תעלב מר ג'ובס עליך השלום).
היא מדהימה. יש לה חמשת אלפים כפתורים והיא שוקלת כמוני. אני אומנם, נכון לעכשיו, יודעת לתפעל רק שניים מהכפתורים- את הפוקוס האוטומטי ואת הכפתור עליו לוחצים כדי לצלם, אבל אפילו שני הכפתורים הבודדים האלה גורמים לי להרגיש כמו אנני ליבוביץ מינימום, מפני שעם כל לחיצת כפתור המצלמה משמיעה רעש "קליק-קליק" מאוד מגניב שגרם לי להסתובב במהירות כמו פורפרה סביב הבן שלי ולהגיד לו :" תן לי עוד קצת כיף", "תן לי עוד שיניים", "תן לי להרגיש את הפיתה שאתה אוכל", הוא שיתף פעולה.


אז מהיום, הבלוג עולה מדרגה (בתחום הצילום לפחות...)

אחח...זו המתנה הכי משמעותית שקיבלתי מבעלי. הילד הילד, לא המצלמה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...