יום ראשון, 29 באפריל 2012

מה אתם עושים כל היום?

יש לי חבר. באמת, חבר זכר אמיתי. אנחנו מכירים עוד מהתקופה שהיינו עוברים. על מנת לטשטש את זהותו אומר שיכול להיות שהוא עורך דין, או רופא או ארכיטקט. בכל מקרה, מקצוע המאושר על ידי איגוד האימהות הפולניות. אין לו ילדים והסיבה לכך יכולה להיות או בגלל שהוא עוד לא מצא את האחת, או בגלל שהוא גרוש, או בגלל שהוא משחק עבור הקבוצה השניה (קריצה).
בעוד סדר היום שלי מורכב, ובכן, מסדר היום שלי, סדר היום שלו מורכב מעבודה ויציאה בערב וסרטים והצגות וגאלות ותערוכות ושמפניה הנשפכת כמו מים לכל עבר. יופי לו.
אתמול הוא התקשר. סיפר שהוא מתחיל לחשוב על ילדים, רצה קצת לשמוע במה זה בדיוק כרוך.
"אז מה אתם עושים כל היום?" שאל.
"אין לי מושג" אמרתי את האמת.
"מה זאת אומרת אין לך מושג?"
"מה ששמעת, הכל מעורבב לבליל אחד גדול של מאורעות קטנים, הכל מעורפל, בסוף כל יום אין לי מושג מה עשינו או איך קוראים לי."
"טווווב..." הוא לא הבין ולא היתה לי דרך אחרת להסביר. "אז מה את עושה עכשיו למשל?"
"עכשיו אני מחכה מחוץ לשיעור פסנתר של הבן שלי בקונסרבטוריון."
"ומה את עושה שם? תתארי לי תמונה כללית."
בבקשה:
"אני יושבת במסדרון, שותה פפסי מקס והבן האמצעי שלי משחק עם הנינג'ות שלו ויש גם ספר."

"זה נשמע סבבה לגמרי, איזה ספר?"
"שישה בשקיק אחד"
"לא מכיר, של מי?"
לא הספקתי לענות לו כי הבן הקטן שלי התחיל לדהור לעבר המדרגות (רואים את היד שלו בתמונה למעלה?).
אמרתי "שיט".
בעודי חולפת על פני בני הוא אמר:"אימוש, זה לא יפה לקלל". "זו לא קללה, זה באנגלית."עניתי
ורצתי אחרי בני (הוא יודע ללכת, אבל בוחר לגלוש על המכנסיים בהליכת ברכיים במהירות של 60 קמ"ש)
הוא התחיל לטפס וכמעט גרם לאיש הזה למעוד וליפול.
החסרתי פעימה ואמרתי "!merd"
הבן שלי צעק מהמסדרון שאסור לקלל. אמרתי שזו לא קללה זה בצרפתית.
הוא הגיע לפיסגת המדרגות.
"מי חיים שלי? מי נשמה של אמא? מי מי? אין דברים כאלה בעולם אין"
נישקתי אותו שלושים פעם כי אין דברים כאלה בעולם.אין.
אין עוד ילדים שאמא שלהם שוכחת אין לה כוח לסגור את התיקתקים.
ואז הוא החליט שהוא מתדרדר למטה חזרה


ואז בדרך הוא דפק את הסנטר במדרגה והתחיל לבכות. אמרתי "שייסה! שייסה!"
והבן שלי צעק מהמסדרון שאסור לקלל. צעקתי לו שזו לא קללה זה בגרמנית.
הבן שלי צעק שיש מישהו באייפון שאומר "הלו הלו".
שכחתי ממנו לגמרי.
"לאן הלכת? למה הוא בוכה?"
"מה? לא משנה... על מה דיברנו?"
"על סדר יום עם ילדים."
"אה כן...אז כפי שאמרתי קודם, אין לי ממש מושג...יום רודף יום...הימים עמוסים קשה לי לזכור כל רגע...המוח שלי מתפקד בחמישה כיוונים שונים בעת ובעונה אחת כשאני עם שלושתם. המוח שלי מתוכנת לקפוץ לשמע המילים "הוא נחנק/אני נופל/אפשר סכין?" אבל מעבר לזה אני תמיד עושה אלף דברים ביחד: גם נותנת לקטן לאכול וגם מוציאה מהמדיח וגם שומעת על מי זה היה דוד בן גוריון וגם מסבירה שהוא לא היה אח של דוד המלך וגם מסבירה שהם חיו בתקופות שונות למרות ששניהם כבר מתים וגם שותה קפה וגם מדברת עם אמא שלי בטלפון וגם אומרת "לא" כששואלים אותי אם אפשר רגע סכין, וגם מורידה את הבן שלי מכיסא האוכל וגם מעירה לבן הגדול שלי שחונק את אחיו קצת יותר מידי וגם עושה להם אמבטיות וגם מקריאה להם סיפור וגם מוצאת פרוסת מלפפון בין הדפים של הספר ושואלת מי שם את זה כאן ושניהם מתפקעים מצחוק וגם מנשקת את בעלי שחוזר הביתה וגם קורצת לו כדי שיבין מה שהמבין יבין וגם יוצאת ל5 ק"מ ריצה הליכה אחרי שהם ישנים וגם חוזרת ואיכשהו מפה לשם נגמרת קופסת האגן דאז (כן קופסא שלמה כי למיטב הבנתי כל קופסא כזו היא מנה אישית ולמרבה הפתעתי גיליתי שעכשיו מוכרים בסופר דוגמיות של הגלידה שלי ולהן הם קוראים מנה אישית, פשוט בדיחה הדוגמיות האלה) וכך נגמר היום ואין לי מושג מה היה בו. הבנת?
הלו? הלו? אתה שם?"
איבדנו אותו.
יש לי הרגשה שהשיחה איתי תגרום לו לדחות את תוכניות הילדים שלו בעוד 5 שנים לפחות.
וכשזה יקרה, אני אצפה מהצד עם שקית פופקורן ואהנה מכל רגע.


2 comments:

  1. התגלגלתי מצחוק. נהדר.

    לפעמים כשאני שומרת על ילדים של אחרים, או כשעבדתי שישה חודשים כנני, חמישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום... לפעמים שאלתי את עצמי אם אני באמת מוכנה למשימה הבלתי אפשרית הזאת. אבל נראה לי שזה מה שאני רוצה. שאני לא יכולה אחרת :)

    אבל אסור לתת לאף אחד לחשוב שזאת עבודה קלה!

    השבמחק
  2. דפנה, למרות שבאופיי אני רחוקה ממיסיונרית אני מאוד מאוד מ-אוד ממליצה על ילדים. ברור שזו לא עבודה קלה, אבל אין קיצור דרך יותר מהיר מזה להבין מה חשוב ולמה. אי אפשר להבין את זה לפני ולפעמים גם לא תוך כדי אבל יש רגעים מופלאים באמצע שבזכותם הכל נהיר וברור. אין על זה, הייתי עושה עוד שלושה אם הייתי יכולה :-)

    השבמחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...