יום שני, 23 באפריל 2012

השומר אחי אנכי?

הבנים שלי חברים טובים, לרוב. לרוב הם משחקים בשיתוף פעולה, לרוב הם מתחלקים בצעצועים, לרוב הם לא מוציאים אחד לשני את העין עם חרב הנינג'ה. לרוב.
אבל יש ימים.
הו, יש ימים.
יש ימים בהם הם כל הזמן, אבל כל הזמן, רבים.
יש ימים בהם אני חולמת על חופשה במלדיבים עם מיטריה קטנה בקוקטייל פירות.
ואז אני מתעוררת מחלומי ושומעת את המילים :"אני שונא אותך יא קקי אחד מסריח!!!, אני לא אשחק איתך יותר לעולם אח רשע! קקי טיפש מטופש!!" ואז אני עוצמת שוב את העניים ומדמיינת באיזה צבע המטריה במשקה שלי.
אתמול היה יום כזה.
מהרגע שחזרנו הביתה בצהריים, הם לא הפסיקו לריב. על הכל, על דברים שאי אפשר לריב עליהם. איך אפשר לריב על מי התחיל לאכול קודם את ארוחת הצהריים? הרי אין ריב כזה, ריב כזה לא קיים. אבל במשך שלוש דקות שמעתי את הדו שיח האינטלקטואלי הבא:
"הא הא! אני התחלתי לאכול קודם, אני ני-צ-חתי ואתה הפ-סדת"
"לאאאאא! אני התחלתי לאכול קודם ואתה הפסדת!"
"לאאאאא! אני."
"לאאאאא!, אני!"
"אתה חצוף מחוצף" (אני נמסה כשאני שומעת את בני האמצעי מנסה לקלל, הוא כזה יורם של אמא).
"אתה מטומטם"
"אתה קקי"
"אתה"
"אתה"
"אתה"
"אתה"
בשלב הזה עצרתי את השיחה ב"מי שלא מדבר בנימוס, לא מקבל קינוח". זה תמיד עובד. זה עבד גם הפעם.
הם המשיכו לאכול בדממה.
קינוח אצלנו, זו קוביית שוקולד מריר. לפני שאתם מוציאים את הכינורות ומרחמים על ילדיי, אני יכולה להבטיח לכם שהם מקבלים השלמה יומית של סוכר מזוקק לוריד, בבית של סבא וסבתא.
אחרי הארוחה הם המשיכו לריב. הם רבו מי קיבל קוביית שוקולד יותר גדולה, מי יודע את המילים הנכונות של "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת" ("זה מי נטע לא מי נתן, טיפש"), מי יכול לנסוע על הקורקינט מהחדר עד הסלון בלי להוריד את הרגל (ויתרתי, אין לי יותר כוח להגיד שזה עושה רעש לשכנה למטה, היא כבר מזמן לא אומרת לנו שלום במעלית ואני יוצאת מנקודת הנחה שהיא לוקחת וואליום ברגע שהיא נכנסת הביתה). כשאחד לא הצליח לשכנע את השני בצדקת דבריו, הוא הגיע למסקנה שכאפה תשכנע אותו. הכאפה אכן שכנעה אותו, שכנעה אותו לקפוץ על הגב של אחיו ולצרוח "אסוווווווור להרביץ אתה שומע???" הוא לא שמע.
"יאללה יורדים למטה." אמרתי בתקווה שהאויר הפתוח יאפס את האוירה.
ירדנו לחצר.
היו עוד ילדים מהבניין, היו גם ילדים שלא הכרנו. הבנים שלי התעלמו אחד מהשני. הבכור שיחק עם ילדים שהכיר והאמצעי שכב על המגלשה ושר לעצמו את "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת מי נתן ומי בנה? כולנו ביחד".
שניים מהילדים שלא הכרנו ניגשו למגלשה והתחילו לצחוק על בני "היי, ילד, מה אתה שר? מה, אתה בת?"
"אני לא בת, אני בן!" ענה להם. "אתה שר כמו בת.."אמרו וצחקו עליו. בשלב זה הקמתי את עצמי מהספסל, לא כדי להתערב אלא רק כדי להפגין נוכחות, שיראו שהאפרוח הזה מחובר לאמא תרנגולת. לפני שהספקתי לעשות צעד, בני הבכור כבר הגיע בריצה למקום הארוע, שם ידיים על המותניים, הטה את גופו לעבר הילדים, ואמר: "זה אח שלי, וזכותו לשיר מה שבא לו! זו החצר של כולם, הבנתם?"
והתרנגולת הסתובבה, וחזרה בעצלתיים לספסל, והניחה עליו בנחת את ישבנה.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...