יום שני, 16 באפריל 2012

למה אף אחד לא סיפר לי?

בשבת ירדתי עם הילדים לשחק בגן השעשועים. כלומר, ישבתי על הספסל וקראתי ספר בזמן שהם הרגו אחד את השני.
בשלב כלשהו, בני הבכור התעייף. לא התחשק לו להרוג את אחיו יותר. אז הוא התיישב בעגלה של אחיו הקטן, והרהר על מהות החיים.
הסתכלתי עליו מהרהר.

כמה שהוא גדל, רק אתמול נולד וכבר בסוף כיתה א'. כזה גבר, כל כך בוגר .
אגב, אם תרמזו שהכפכפים שליד העגלה הם מידה 40, אני אכחיש שהם שלי.


בהיתי בו. גוש התחיל לטפס לי במעלה הגרון. הרי רק אתמול צילמתי אותו ישן באותה
עגלה בדיוק אחרי שקטף לי פרח. איך הוא כל כך גדול? מתי כל זה קרה?
למה אף אחד לא הכין אותי לזה?
למה אף אחד לא סיפר לי שילדים גדלים?

תינוק שלי, איך גדלתי לי כל כך מהר?
בהיתי בו והבנתי שהשנים חולפות מהר. הזמן טס.
לפני שאסיים להגיד "בבית שלנו בנים לא מתגייסים לצבא, כי ככה אמא החליטה",
הוא כבר יהיה גבר. הוא יעזוב אותי. יגור עם אישה אחרת. שאיתה הוא יעשה לי חמישה נכדים. לפחות.
בעוד אני מתכננת איך אלך איתו לאן שילך, וכך לא ניפרד לעולם,
בעוד אני מתכננת איך אשכנע את אישתו לסדר לי חדר קטן בבית שלהם,
בעוד אני מתכננת איך לספר לבעלי שמחר, דבר ראשון על הבוקר הוא צריך לקנות נחלה של חמישה דונם לפחות
כי הגעתי למסקנה שחיים בחמולה זו הדרך המתאימה למשפחה שלנו,
בעוד אני מתכננת את כל זה, בני עשה את זה:
ואני חייכתי. ונרגעתי. הוא עדיין ילד.ילד שלי ושל אבא שלו. ותמיד ישאר כזה.
לא צריך למהר. יש עוד זמן. יש עוד מספיק זמן לתכנן את החדר שלי
בבית שלו.
 בעיני רוחי אני רואה וילונות בצבע אפרסק בהיר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...