יום רביעי, 11 באפריל 2012

חבל שנגמר.

כל חופש אני מופתעת מחדש. מופתעת מהילדים ומופתעת מעצמי. לא עשינו שום דבר מיוחד. לא נסענו לחו"ל, לא יצאנו לטייל (איקאה, זה לא נחשב). היינו בבית, קראנו ספרים, ציירנו ציורים, שיחקנו למטה עם השכנים. מידי פעם הילדים הלכו לשעה שעתיים לעזור לאבא שלהם במרפאה. יום אחד טיול עם סבא וסבתא, יום אחר טיול לסבא וסבתא מתל אביב. וזהו. שום דבר מיוחד.
אחרי יומיים מחוץ למערכת החינוך, שמתי לב שהילדים רגועים יותר. אין בכלל סצנות, אין התקפי זעם, אין התפרצויות. בכלל. הבית נכנס לקצב וסדר יום משלו. כל אחד ידע את מקומו ותפקידו. שגרה מבורכת. למרות שהיינו שישה (שישה!) ימים בלי מקרר, בני הבית המשיכו להתנהל על מי מנוחות, גם בלי חלב לקורנפלקס.
יש שקט נעים בזה שהילדים לידי כל היום. אם היתה שיחת טלפון ממספר שאני לא מזהה, עניתי בנחת, כולם איתי, זו לא המורה ולא הגננת מתקשרות מחדר מיון. הם חובטים אחד בשני פה לידי, הכל בסדר.
חופש פסח שוב הביא אותי לחשוב שאולי הכי טוב בבית. לחוות את כל היום אחד עם השני מרגיש יותר נכון מאשר שלושה ילדים הנמצאים במסגרות שונות , וחוזרים עם חוויות שונות עם הלך רוח שונה. בלי להיות עסוקה משעות הצהריים לאזן את החוויות האלה, לכבות שריפות, לבדוק שיעורי בית, להזמין חבר, להכין לכולם ארוחת ערב, לרדוף אחרי הזנב, להגיד לילה טוב ולהתחיל הכל מהתחלה יום למחרת.
סביר להניח שאני מרגישה כך מאחר והחוויה שלי בבית הספר הרגישה לי מאז ומעולם כבזבוז זמן, מבחינה אקדמית לפחות. לא לימדו שם מה שעניין אותי ללמוד. זה נראה לי אבסורד שאדם לא יכול ללמוד מה שמעניין אותו. שדוחפים לילדים חומר שלא מעניין אותם לראש כמו שמפטמים אווזים. חומר שלא ישאר ממנו זכר ברגע שיגישו את המבחן.
אני לא מחדשת, כתבתי על זה כבר פה. וגם פה.
חופש פסח חידד לי שוב את הנושא.
אני לא משתחררת מההרגשה שלמידה מתוך עניין תקח את הילדים שלי בדיוק, (לא בערך) לאן שהם רוצים להגיע.

יש לכם דעה בנושא? מוזמנים לכתוב אותה פה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...