יום שני, 9 באפריל 2012

אין לנו זמן אחר לעשות את זה.

כדי לנסוע לאיקאה בחול המועד פסח, צריך להיות אדם לא יציב, מעורער בנפשו, מטורלל.
לפני שאתם שופטים אותי, תנו לי להסביר.
היינו זקוקים לכיסאות לחדר של הילדים. אני הייתי זקוקה להתאחד שוב עם איקאה אחרי האסון הנורא. לראות שהחנות בסדר, שהיא יצאה מזה, שהיא השתקמה. שהיא זוכרת אותי.
שכנעתי את בעלי לנסוע יחד עם שלושת ילדינו, בני שש וחצי ומטה לאיקאה בפסח כשהסיסמה של הקמפיין שלי היתה "אין לנו זמן אחר לעשות את זה".
רצה הגורל, ובערב פסח המקרר שלנו נפטר מוות פתאומי וסופי.
בעלי עם ההגיון שלו המשונה, חשב שיותר דחוף לקנות מקרר מאשר שני כיסאות שאפשר לקנות בכל מקום ולא רק באיקאה.
יש לו בעיה עם סדרי עדיפויות.
"אין לנו זמן אחר לעשות את זה" הסברתי. הוא ביקש מאלוהים שיעזור לו.
בבוקר, בזמן שהעמסנו את הילדים לאוטו, הוא שאל "את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות ביום החופש היחיד שאני לוקח? אמרו שיהיה עומס על הכביש.."
"אין לנו זמן אחר לעשות את זה" מה לא ברור?
הוא מילמל משהו מתחת לשפם. (באמת יש לו שפם)
כבר בחדרה ראינו בנתיב ממול את כל המשוגעים שיוצאים עם משפחותיהם לטייל בחיק הטבע, עומדים בפקק.
חייכתי לבעלי, גאון אני. גאון! אתה רואה? אנחנו, לא עומדים בפקק. לנו, לא חשוב שהילדים יראו טבע, אנחנו נוסעים לאיקאה.
הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות.
הגענו למגרש החניה של איקאה, לא היתה חניה. בשום מקום.
בעלי נעץ בי מבט זועם שקדח לי חור בראש הגאוני שלי, אני בחרתי לא להסתכל עליו חזרה ורק אמרתי :"מה? אין לנו זמן אחר לעשות את זה." הוא המשיך לנעוץ בי מבט. אני חושבת שהוא מחבב אותי.
אני לא אספר לכם כמה זמן הסתובבנו בין המכוניות עד שמצאנו חניה, אבל כן אומר, שבזמן הזה ילד אחד התחיל ללקק את החלון, וילד אחר פשט את החולצה וקשר אותה סביב הצוואר סטייל גיבור-על, ואז שם אותה על הראש, ואז ניגב איתה את האף, וכל אותו זמן אחיו עדיין ליקק את החלון. כששאלתי אותו מה הוא עושה בדיוק, הוא אמר שהוא מתאמן בלכתוב את שמו עם הלשון. "אה, אוקיי" עניתי. אני לא מפריעה לילדים שרוצים ללמוד.
נכנסנו לחנות. היא מאוד שמחה לראות אותי, איקאה יקרה כמה התגעגעתי. בזמן שלא נפגשנו, היא הוסיפה לעצמה עוד מיליון פיצ'יפקסים שלמענם בעצם באתי, כדי שאוכל למלא את השקית הצהובה וכדי שבעלי יוכל לשאול "למה אנחנו צריכים לקנות עכשיו עוד כוסות פלסטיק?" ואני אענה לו "אין לנו זמן אחר לעשות את זה".
התור באוכל היה כל כך ארוך, עד שאדם סביר ונבון יכול היה בטעות לחשוב שהאוכל שם טעים. אני אוהבת מאוד לעמוד בתור עם בני עמי. השיחות בין האנשים מעוררות השראה. מעוררות מחשבה.
שתי נשים עמדו לפני בתור לגולאש שבדי. אחת שאלה :"ומה את לוקחת לזה?" והשניה ענתה לה: "מגנזיום, כי יש בזה אשלגן." והראשונה הנהנה בהבנה. היא אמרה את זה בכזה ביטחון ובכזו רצינות שהייתי צריכה שבריר שניה לבהות בה ולחשוב על המשפט ששמעתי לפני שאני מחייכת. ואחרי שחייכתי הייתי צריכה להצליב את הרגליים כי כמעט ברח לי מרוב שניסיתי לא לצחוק. חיפשתי את בעלי עם העיניים כדי לספר לו שהוא מפסיד פה פנינים. פנינים!
עיני מצאו אותו מנופף לי עם התינוק על כתפיו, עושה לי סימנים לצאת מהתור כי זה לא הגיוני לעמוד כל כך הרבה. אבל לי דווקא נהייה מעניין והילדים צריכים לאכול צהריים, אז אמרתי לו בתנועות פה מוגזמות: "אין. ל-נו. זמן. אחר. ל-ע-שות את זה."
הוא נעץ בי מבט של מעניין-אם-הרבנות-פתוחה-בחול-המועד. המשכתי לעמוד בתור. הוא המשיך לנעוץ בי את העניים הכחולות-המדהימות-שבגללן-התחתנתי-איתו שלו. עשיתי את עצמי לא שמה לב.
גררתי את משפחתי אחרי לכל מחלקה, מישמשתי כל בובת פרווה, בחנתי כל כוס קפה. בעלי הצליח גם לבחור כיסאות לילדים בדרך, שכחתי לגמרי שבשביל זה באנו.
אני לא אספר לכם כמה שעות היינו באיקאה, רק אספר שהילדים שלי לא יכולים ללכת שם לאיבוד, הם מכירים את החנות ככף ידם.
בדרך חזרה הביתה, הבן שלי הסתכל מבעד לחלון הנקי המלוקק שלו ואמר: "יא אמא תראי שם רחוק בשדה, סוסים!" "איזה יופי חמוד, רק שאלו פרות" עניתי. בעלי שוב נעץ בי מבט. הוא לא ממצמץ כשהוא נועץ מבט שאומר "אולי מתוקף תפקידך כמחנכת שלהם, תצאי עם הילדים לטייל בחופש כדי שאני לא אשמע ילד שמתבלבל בין סוס לפרה" הוא רגיש לפרות, לפני שעבד עם חיות מחמד, עבד עם פרות. התעלמתי ממבטו.
בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, נכנסתי להתקלח.
אחרי חמש דקות בעלי נכנס לחדר האמבטיה הסיט את הוילון ואמר כולו חיוכים: "הילדים ישנים."
"אז?" עניתי.
"אין לנו זמן אחר לעשות את זה." המשיך מרוצה מעצמו.
חייכתי אליו. יפה. באמת יפה. מתוחכם.
"לא אמרת שלשום שהחלפת משמרת ושאתה עובד לילה היום?" המשכתי לחייך.
הוא לא חייך יותר.
הוא נעץ בי מבט. אני סגרתי לאט לאט את וילון האמבטיה. הוא המשיך לעמוד שם. נועץ.
הוא בעבודה עכשיו. בטח לא ישן הרבה הלילה.
אני אתקשר אליו יותר מאוחר. אומנם תכננתי לקחת את הילדים לתערוכת הפרח מחר, אבל חייבים לקנות מקרר,חייבים. ניסע איתם למחסני חשמל אחרי המשמרת שלו. הוא בטח יהיה עייף אבל אין לנו זמן אחר לעשות את זה.
אני רק מקווה שלא נראה פרות בדרך.

                                                  כן. זה בעלי. וזו הזרוע שלו. וזה האחורה של הפרה.
                            על הפוסט אפשר להגיב בעמוד הפייסבוק.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...