יום חמישי, 5 באפריל 2012

אני פה כדי לעזור.

אתמול היה יום שקט ורגוע. יום שקט ורגוע הוא יום בו שני הילדים הגדולים מבלים עם סבא וסבתא. בשעה 8:45 כבר עלו על הרכבת לתל אביב ולא חזרו עד 20:03 באותו יום. איזה שקט, יכולתי לשמוע את עצמי חושבת, יכולתי ללכת מחדר לחדר בלי שמישהו ישאל  "אמא, אפשר?", יכולתי לאכול צהריים בלי שיבקשו ממני לחתוך את השניצל, בלי להגיד לשבת יפה, בלי להתפלא למה כל כך קשה לאכול אורז בתוך הצלחת. אם לא היה לנו צוות ניקיון של שתי כלבות שעומדות ליד הילדים בדום מתוח כשהם אוכלים, כל עניין האורז מחוץ לצלחת היה כנראה מוציא אותי מדעתי.
אחר הצהריים, נסענו בני ואני למרפאה לראות אם בעלי צריך עזרה במשהו. אני מאוד אוהבת לעזור לו.
כשהגענו הוא בדיוק היה באמצע הליך רפואי עם חתול שישן על השולחן. ששש...

הקורא הסביר והנבון בוודאי שואל את עצמו מדוע הדוקטור לא לובש חלוק.
או. אני אסביר.
כשהגענו למרפאה הוא לבש חלוק. חלוק שהיה מכוסה בשערות קטנות של שלל בעלי חיים, והיה שם גם כתם דם ועוד כתם צהוב בלתי מזוהה. למרות שסבתא שלי אוסרת עלי (מעין הרע), אני אספר לכם שהבן שלי שקל בגיל שנה 12ק"ג. מאחר ועכשיו הוא בן שנה וחודשיים הוא שוקל בערך טון. הוא לא מראה שום סימן העדפה לאוכל זה או אחר, הוא אוהב כל אוכל שמגישים לו. לכן, בכל הזדמנות אני נותנת אותו לאדם הראשון שאני מכירה או שנראה לי מוכר.
זה לא מעצלות, אני פשוט כבר לא מרגישה את צד ימין, וקצת סוחבת רגל.
אבל לא יכולתי לתת אותו לבעלי כשהוא מכוסה בשערות חתול. לשמחתי הוא פשט את החלוק.
בעלי שאל אם אני יכולה רגע להחזיק לחתול את הרגל.
"ברור, כבר" עניתי.
בעלי יודע ש'כבר' זו מילה נרדפת ל'לא'. אז הוא הסתדר לבד. יש לו המון תושיה. ושרירים בידיים. אתם רואים את השריר הזה הבולט?
 קוראים לו בייספס. אנחנו חברים מאוד טובים, הבייספס ואני.
אני לא זוכרת הרבה מלימודי הוטרינריה שלי, אבל את האנטומיה אני משום מה זוכרת.
כן. פעם למדתי וטרינריה, לא סיפרתי את זה? אני אכתוב על זה בהזדמנות.

לא היה לי כל כך נעים שלא הצלחתי לקום מהכיסא, אז שלחתי את הילד לעזור לו. בשביל מה יש ילדים? איך הם ילמדו?
אין חכם כבעל הניסיון.
הוא מאוד שמח לעזור לאבא.


תראו איך הוא עוזר. ילד מקסים. אתם רואים את הפס השחור ליד הרגל של הילד? כשלוחצים עליו השולחן עולה.
 או יורד. או עולה. או יורד.
וזה מה שהבן שלי עשה, לחץ עליו. במשך חמש דקות הוא לחץ עליו.
 מאוד מאו-ד נוח לעבוד ככה.


אחרי שסיים עם החתול הוא שאל אם בא לי לעזור לו עם מילוי המלאי.
בטח שבא לי. כבר.
גם בתמונה הזו אתם יכולים לראות את החבר הכי טוב שלי, הבייספס.
האיש לא היה בחייו בחדר כושר, הכל מהגנים הרומנים. סיפור אמיתי.
שוב שלחתי את עבדי הנאמן. הוא עשה עבודה מצוינת.
ומחר, כשבעלי יחפש את המזרקים הקטנים, הוא יוכל למצוא אותם בתא של המזרקים הגדולים.

ואז בעלי לא מצא משהו. הוא נראה מוטרד. למה אתה מוטרד ממי?
 שאלתי אותו מה קרה,
והוא שאל אם אני יכולה לקום ולעזור לו לחפש במחסן את הדבר הזה החשוב שהוא לא מצא.
עניתי לו, בודאי! כבר.
ובשניה שהוא הסתובב לקחתי את הילד וברחנו משם.
במחשבה שניה, למה לא השארתי איתו את הילד?
במחשבה שלישית, אתם רואים את שרירי החזה שלו? קוראים להם פקטורלס.
גם הם חברים שלי. חברים מאוד טובים שלי.
אני אפגוש אותם שוב אחר כך בבית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...