יום שבת, 7 באפריל 2012

הפוסט הזה ישמיד את עצמו תוך 5 דקות.

אחותי קנתה מצלמה. מאוד מאוד משוכללת.
בחיים שלי לא ראיתי כזאת מצלמה. אני חושבת שהיה שם כפתור שאם לוחצים עליו, המצלמה נפתחת לדירת 4 חדרים.
בכל מקרה, אחותי הגיעה אתמול לבית הורי והביאה איתה את הדירה שלה.
אסרתי עליה לצלם אותי. אני לא אוהבת שמצלמים אותי. אותי לא מצלמים. אני לא יודעת להצטלם, יש לי הרבה יכולות, להצטלם היא לא אחת מהן.
אחותי ערמומית מאד.
מאוד.
אין לבטוח בה.
בשקט בשקט היא התגנבה וצילמה אותי בלי ששמתי לב. היא צילמה אותי עושה את מה שאני תמיד עושה אם שום דבר אחר לא דורש את תשומת ליבי. היא צילמה אותי עושה את מה שאני תמיד עושה, כשמיליון דברים דורשים את תשומת ליבי.
היא צילמה אותי עם האייפון שלי.
הבוגדת.

לא. לא הצטרפתי ל"השרדות". אני עומדת בגינה של הורי.


ההורים שלי אנשים מיוחדים. הם חיים בסרט. כפי הנראה בסרט
"ספר הג'ונגל".


מה אני עושה שם עם האייפון? אין לי שמץ של מושג. מה שבטוח דברים מאוד חשובים. דברים דחופים.

וכשאני מגלה שמצלמים אותי, אני כועסת. וזו הסיבה שאני כועסת.


כי ככה אני נראת כשאני מודעת לזה שמצלמים אותי.
אז אני מנסה לתקן את הנזק בכל כוחי.


                                            וזה לא מצליח.
    אז אני מנסה לרקוד.


ואז אני נראת כמו איליין מסיינפלד. אחד לאחד.

                 ואחותי עושה "לא" עם הראש. אז אני רוקדת ריקודי בטן.


                               אני לא יודעת לרקוד ריקודי בטן.
ואחותי נאנחת בכבדות.
אז נמאס לי ואני הולכת משם. בדילוגים.

אחרי 5 דקות, אני חוזרת למצבי הטבעי.


בזמן הזה, אחותי קראה לתגבורת. למישהו שפשוט יסתום לי את הפה.


מישהו מספיק חזק. שיחזיק אותי בכוח עד שזרימת הדם בזרוע שלי תעצר לחלוטין ולא אוכל לזוז.


לעומתי, יש כאלה במשפחה שכן יודעים להצטלם.
אני לא עומדת בפני הלחיים האלה.
אני מנשקת אותן מאה פעם בשעה.


או בפני החיוך הזה.


הוי, שאלוהים יעזור לי.



סיפרתי לכם פעם שהוא הילד האהוב עלי?
בוודאי שלא. אני אוהבת את כל הילדים באותה מידה.
אבל אותו הכי.



חג שמח!



 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...