יום שבת, 31 במרץ 2012

הצילו!

אתמול הערב התחיל רגוע. בעלי עבד משמרת לילה, הילדים ישנו במיטות ואני התכרבלתי עם הקינדל שלי. אני מאוהבת בקינדל שלי. אני רוצה להתחתן איתו.
בכל מקרה, כעבור עשרים דקות של קריאה, הבן שלי נכנס לחדר ושאל אם הוא יכול ללכת לשחק בחדר כי הוא לא מצליח להרדם. הסכמתי, זה חופש, שישחק.
אין לי מושג כמה זמן עבר, כנראה נמנמתי קצת על הקינדל שלי, אבל אימהות שומעות הכל, גם תוך כדי שינה.
מה ששמעתי היה:" אמא! הצילו!"
עכשיו.
אקדים ואומר שמהרגע ששמעתי את המילים "אמא הצי.." ועד שבני סיים להגיד "לו" , הוא כבר היה בטוח ושלם בידיים שלי.
כן. אימהות מגיבות בשבררי שניה, בלי רגע של מחשבה. משהו בקול שלו העיר לחיים את האינסטינקטים הכי פרימיטיביים שלי, כשחשבתי על זה אחר כך זה הדהים אותי. לפעול בלי רגע אחד של מחשבה.
בכל מקרה אפרט את שבריר השניה הזה בסלואו מושן- באלפית השניה שלקח לי להגיע לחדרו, ראיתי את הבן שלי נתלה ביד אחת על הדלת הכי גבוהה של ארון הבגדים שלו,כשראשו נתקל במנורת התקרה החמה. לילדים יש ארון בגדים משותף גדול שמגיע עד התקרה. משהו בהגיון של בני קרא לו לטפס עד למעלה ולהתפס בדלת. הוא כנראה לא חשב שהדלת תפתח והוא ישאר תלוי בין שמיים לפרקט. הוא נפל לזרועותי. אני בהיתי בו. מה.זה.היה?
"מה חשבת לעצמך?" שאלתי.
"לא יודע" הוא ענה.
לצערי לא צילמתי את זה, מאחר ומהרגע ששמעתי את הצעקה- "אמא!..." הלב שלי נכנס לאריתמיה. אבל אחרי שעמד על רגליו, הצטערתי שהמצלמה לא היתה בהישג יד, זו היתה יכולה להיות תמונה מדהימה. גם אם היה נופל, ואם היתה חולפת עוד אלפית שניה הוא היה נופל, הוא רק היה נחבט ברצפה, שווה את התמונה ואת הלקח. אבל מאחר והאינסטינקטים האימהיים מהירים בהרבה מהיצירתיים, אין לי תמונה.
אחרי ששתיתי כוס מים והלכתי לכסות אותו במיטה שאלתי אותו מה יהיה עם כל התעלולים האלה. הוא חייך אלי ומשך בכתפיים.
אחרי שתיקה קצרה הוא שאל:" אמא, כשאת היית ילדה לא עשית תעלולים?"
אמרתי שבטח עשיתי אבל כרגע אני לא זוכרת.
כששמתי את הראש על הכר, צפו ועלו לי כל הרעיונות החכמים שלי, שעליהם נאמר- יותר מזל משכל.
הראשון שעלה לי זה סיפור העדשים. הסיפור הזה סופר שוב ושוב בשנות ילדותי והפך לפולקלור במשפחתינו המסופר מידי ראש השנה וליל הסדר.
הייתי בת 6, אכלתי סוכריות עדשים משוקולד (יעני אמ.אן.אם של עלית). הייתי לבד. חשבתי שזה יהיה רעיון מצוין להכניס סוכריה לאף ולנשוף אותה החוצה סטייל מכונת ירייה. אני זוכרת כמו אתמול את המבט של אימי כשאמרתי שנתקעו לי סוכריות בנחיריים. לא הצלחתי ממש לנשוף אותם החוצה. מאחר ומאז ומתמיד הייתי אדם שמנסה לפתור בעיות בעצמו, ניסיתי להוציא אותן בעצמי, מה שגרם להן כמובן להדחף עמוק לתוך המוח שלי.
לאמא שלי לא היה רכב. אמא שלי לא היתה ממש לבושה ליציאה. את נסיעת האופניים הטרופה לרופא, עם אמא שמפדלת במהירות בלי חזיה, לא אשכח לעולם. תארו לכם אישה דוהרת ברחובות העיר על אופניים, מרכיבה ילדה עם עדשים משוקולד בנחיריים על הכידון.

תעלול שני:
הייתי בת 12. בילית את אחר הצהריים בחוות הסוסים בה רכבתי. סוסים אוכלים חציר. בעלי החווה מאכסנים חבילות חציר ענקיות (בלות) תחת סככה. חברתי ואני חשבנו שיהיה מ-אוד כיף להכנס לתוך חבילות החציר. בפנים היה מבוך חשוך שיצרו חבילות החציר. נכנסנו מצחקקות לעומק החבילות. פתאום לא שמעתי אותה יותר. עמדתי, מנסה לתפוס כיוון מאיפה באתי. ואז זה קרה. הרגשתי משהו זוחל לי בין הלשונית של הנעל לגרב. הגוף הארוך שלו זחל וזחל וזחל ואני הרגשתי את הדם שלי הופך להיות קר יותר משל הנחש.
קפאתי.
הוא סיים לזחול לי על הרגל ואז בהיסטריה ניסיתי לחפש את היציאה. טיפסתי לכל כיוון ופשוט לא הצלחתי למצוא את הדרך החוצה, כלואה בתור הר של חבילות חציר מלאות בנחשים.
צעקתי :" הצילו! הצילו!"
בין רגע, משום מקום, הגיע מדריך הרכיבה שלי ושלף אותי משם.
"מה חשבת לעצמך?" הוא שאל.
לא עניתי לו.
לא חשבתי.
ילדים לא תמיד חושבים.
לפעמים זה באמת עניין של יותר מזל משכל.

נרדמתי עם התמונה של בני תלוי על הארון מקועקעת לי במוח לדיראון עולם יחד עם סוכריות בנחיריים ונחשים זוחלים על הרגליים.
לפחות האיריתמיה הסתדרה.


אפשר להגיב על הפוסט בעמוד הפייסבוק של הבלוג.

תגובה 1:

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...