יום חמישי, 29 במרץ 2012

נורא בוגר.

יש לי חוש הומור מאוד מפותח. מ-אוד מפותח. מאוד מתוחכם. מאוד חד. חד כתער.
יש לי גם שני בנים. האמת יש לי שלושה בנים, רק אחד מהם לא קשור לפוסט הזה, הוא ישן בדיוק.
וכשבני השלישי ישן בדיוק, אנחנו שומרים על שקט. זה הזמן היחיד שיש לי לשבת ולשתות את הקפה שלי בשקט. אז אנחנו שומרים עליו.
 אנחנו חודלים מלהיות נינג'ות צווחניות החונקות אחת את השניה והופכים להיות ילדים קסומים היושבים בריכוז מול השולחן ועושים שיעורים שנתנו לנו לחופש או מציירים. בלי שום מחאה. בצייתנות. כי אמא הבטיחה שהיא תיתן שוקולד למי שישב בשקט 5 דקות.
כשהילדים שלי יושבים בשקט 5 דקות, אני אוהבת לשבת איתם. בשקט. 5 דקות.
אחרי 5 דקות, משעמם לי ואז חוש ההומור המתוחכם שלי נכנס לפעולה. אני מצטערת אם חלק מהקוראים לא מספיק מתוחכמים כדי להבין. זה קורה הרבה סביבי, האנשים סביבי לא מספיק מתוחכמים.

הנה בני הבכור. הוא יושב ומכין שיעורים. הוא תלמיד מצטיין. באמת.
אתם שמים לב לחוסר ההתאמה בין צבע הכיסא לשולחן? זה כיסא מפינת האוכל. כבר שלושה חודשים שאני אומרת שמחר נלך לקנות כסאות מתאימים. ומחר זה בדיוק מה שאעשה.
עכשיו מגיע החלק המצחיק והמתוחכם. מוכנים?
אני קוראת לבני בשמו.

הוא ילד ממושמע, הוא מסתובב לעברי. אני עושה את עצמי מסתכלת למקום אחר. אני "לא" קראתי לו (קריצה).


הוא לא מייחס לעניין חשיבות וממשיך בעבודתו.


אני קוראת לו שוב.
ושוב עושה את עצמי שאין לי מושג מי קרא לו.


שוב,  הוא מושך בכתפיים וחוזר לעמ' 75 בספר עברית.




אני קוראת לו שוב.
אווווו! עכשיו הוא מתחיל להבין, עכשיו הוא קולט שאמא שלו היא האמא הכי מצחיקה בעולם!ושהיא לא מצליחה להחזיק את המצלמה כי היא נקרעת מצחוק.

הו כן!
 זה הדבר הכי מצחיק שחוויתי בחיי אמא!


די אמא! אני לא עומד בזה, את האדם הכי מצחיק בעולם, ואני לא מבין כמה זמן לוקח לשתי שיניים קדמיות לצמוח!

אחרי שמחיתי את הדמעות ושחררתי את הבטן שלי מהצחוק והשתעלתי 3 דקות כי כמעט נחנקתי, עברתי לילד מספר 2.
אתם רואים שם את ילד מספר 2 מצייר ברקע?
בואו נצחיק גם אותו.
הוא מאוד מרוכז, זה הולך להיות גדול.


קראתי בשמו.
הוא הסתובב- "מה אמא?"
אמא? אני לא קראתי לך


הוא חזר לצייר. נינג'ות. שחונקות אחת את השניה.


אז קראתי לו שוב.
אני? אני לא קראתי לך.

טוווב



זהו. פעם אחרונה. עכשיו הוא יקרע מצחוק, זה הולך להיות אדיר!
אבל הוא לא צחק. הוא רק צעק עלי "אמא!! מה???? תפסיקי לקרוא לי!!"
הוא לא מספיק בוגר, לא מספיק מתוחכם. לא מספיק שנון.


צריך להיות לפחות בכיתה א' כדי להבין את ההומור שלי. מסתבר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...